משנת ארץ ישראל על משנה ברכות · מבוא · מיקום 9

גם ברכת המזון היא הלכה קדומה ביותר. בעל הדידכי, שהוא חיבור לא יהודי מסוף המאה הראשונה, כבר מזכיר נוסח של ברכה על הכוס, שהיא מעין ברכת המזון המוכרת ממקורות חז"ל⁸²דידכי, פ"ט; אלון, ההלכה, עמ' 289-286. אלון מעלה רמזים נוספים לברכת המזון במקורות מימי בית שני, אלא שרובם מתייחסים לברכה שלפני האוכל, וחלקם עשוי גם להתפרש כברכה כללית ולא כברכה במובנו ההלכתי של המונח. . חז"ל עצמם מייחסים את ברכת המזון לתורה⁸³תוס', פ"ו ה"א; בבלי, כא ע"א; מח ע"ב ועוד. עם זאת הם גם מודים שברכת המזון היא תקנה, אם כי תקנה קדומה מימי אבות עולם: משה, יהושע, דוד ושלמה, וכל אחד תיקן ברכה אחת מברכות המזון. ראו בבלי, מח ע"ב. מסורת אחרת היא שברכת המזון עצמה מהתורה ויתר הברכות תוקנו מאוחר יותר, ראו תנחומא בובר, מסעי ה, עמ' 164; תנחומא, מסעי ו; במדבר רבה, כג ז, ולהלן. באליהו זוטא ברכת המזון מוצגת כתקנת חכמים, או שמא רק פרטי הברכה (מספר הברכות ותוכנן) הוא תקנת חכמים, ראו תנא דבי אליהו זוטא, עמ' 172. . ברם כפי שאמרנו לא אחת, המינוח "מדאורייתא" או "דבר תורה" אינו מונח היסטורי, ולא בא להגדיר מתי נקבעה ההלכה. לא כל מה שהוא מדאורייתא נשאב ישירות מהמקרא. כל המונח לא בא אלא להגדיר את חשיבותה של המצווה ואת הביטחון שחכמים חשים בצורך לקיימה, ובהשראה של דבר ה'. זאת ועוד, הביטוי "ברכת הזימון מן התורה שנאמר..." (תוס', פ"ו ה"א), או ניסוחים קרובים, אינו בא כלל להגדיר את חלות המצווה, וכל שיש בו הוא רמז לקשר שבין תקנת חכמים לדבר תורה.

מכל מקום, כבר בית שמאי ובית הלל מכירים את ברכת המזון כנוהג מקובל, ונחלקים בשאלה מתי תיאמר הברכה במסגרת הברכות שיש לומר במוצאי שבת (להלן פ"ח מ"ה). בתוספתא למשנה זאת מובא: "אמר רבי יהודה לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על ברכת המזון שהיא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף, על מה נחלקו? על המאור ועל הבשמים, שבית שמיי אומר מאור ואחר כך בשמים, ובית הלל אומר בשמים ואחר כך מאור" (פ"ה [ו] ה"ל). אם כן, אין גם מחלוקת על מקומה של ברכת המזון במוצאי שבת שהיא נאמרת תחילה לפני ההבדלה. נראה שהמשנה מדברת על שלב שבו ברכת המזון טרם כללה אזכור לשבת, אחרת קשה להניח שהיו דוחים אותה לאחר הוצאת השבת. עם זאת, עדיין קיימת האפשרות הדחוקה שהמחלוקת משקפת מצב שבו ברכת המזון כוללת אזכור כזה (כמו בנוסחאות מימי הביניים שבידינו) ולכן שני הצדדים קובעים שיש לאמרה, לכל הדעות, לפני ההבדלה. הווה אומר, ניתן להוסיף אזכור לשבת גם במוצאי שבת, אך לפני ההבדלה. כל זאת כפי שהערנו בפירושנו למשנה.

כפי שנראה להלן, כבר בימי הבית היה מקובל לברך ברכת המזון על "כוס של ברכה", כלומר שכבר אז היה נוהג הברכה ידוע ומגובש, וכבר נקבע מינוח מיוחד לכוס זו של יין.

בספרות הכיתתית ובספרות בית שני ברכת המזון אינה נזכרת. רמז עמום לברכת המזון מצאו חוקרים בקטע מקראי (4QDeutn) שמופיעים בו שני הפסוקים מדברים ח ח-ט, "ארץ חִטה ושעֹרה..." ו- "ארץ אשר לא במסכֵנֻת תאכל בה לחם...", וביניהם רווח של שורה. לדעת החוקרים הרווח מלמד על "שימוש ליטורגי", ומצאו בכך הד לשימושו של הקטע כברכת המזון⁸⁴וינפלד, ליטורגיה, עמ' 169; אשל, ליטורגיה, עמ' 123-120. . קטע נוסף שניתן לראות בו נוסח של ברכת המזון, אולי בבית האבל, פרסם וינפלד⁸⁵וינפלד, ברכת המזון. . יוספוס מתאר בהרחבה את סעודתם של בני הכת. הוא מדגיש תפילה לפני האוכל ותפילה לאחר האוכל (מלח', ח 131-130); דומה שמותר לראות בכך רמז למעמד של ברכת המזון, מעמד המכונה "תפילה". ברכת המזון, כפי שהיא מנוסחת לפנינו, היא אכן תפילה (תפילת הודאה – להלן), למרות המינוח "ברכה". על כן דומה שזו ראיה לכך שבני הכת הכירו בברכת המזון, אם כי ספק אם הקטע הנזכר הוא חלק ממנה.

לעומת זאת פילון, שגם הוא מתאר את סעודת בני הכת, אינו מזכיר מעמד של תפילה בסוף האוכל, אלא רק שירת מזמורים במקהלה⁸⁶פילון, על חיי העיון 88-83. אך השירה היא כנראה מעמד של תפילה כללית, ולא סיום הסעודה. .

כבר בדור יבנה מדובר על שלוש ברכות המרכיבות את ברכת המזון, כפי שיפורט להלן. יש להניח שבשלב ראשון נקבע והתפשט עצם הצורך לברך. רק בהמשך הדורות התגבש נוסח מקובל שהברכה צריכה לכלול שלושה או ארבעה מרכיבים. במקביל לתהליך זה של עיצוב הנוסח נקבעו האבחנות הבסיסיות מתי יש לברך את ברכת המזון במלואה, מתי (על אילו מזונות) יש להסתפק בברכה אחת או בברכה מעין שלוש ושאלות נוספות כיוצא באלו. כל השאלות הללו נדונו בדור יבנה (להלן פ"ו מ"ח), ודנו בהן במקומן. ניתוח זה מוביל למסקנה הפשוטה שברכת המזון נוסדה בשלהי הבית השני. עם זאת, ברכת המזון אינה נזכרת במפורש במקורות מימי בית שני, כפי שגם תפילת הקבע אינה נזכרת בהם. אין להסיק מכך שהלכות אלו לא היו מוכרות ומקובלות, אלא יש לתלות את הדבר בדלותם של המקורות מסוף ימי בית שני⁸⁷בזמן היווצרות התפילה עסקנו בהרחבה בנספח למסכת מגילה. שם גם דנו בשאלה המתודולוגית האם מותר ללמוד מההיעדר של אזכורים לנוהגים דתיים (הלכתיים) בספרות ימי הבית השני. . עם זאת, יש לדחות את הניסיונות לתארך את ברכת המזון לתקופה קדומה ולנסות למצוא בנוסח שבידינו רמזים למאורעות מימי המלחמות בין הסלבקים לתלמאים, ופירושים דומים. להערכתנו אין לכך בסיס במקורות, וזו פרשנות מאולצת⁸⁸ראו שמש, ברכת המזון. .

בדור יבנה ברור שברכת המזון המלאה כוללת שלוש ברכות. על כן הברכה הקצרה מכונה "מעין שלוש", וכן עולה מדברי כל החולקים שם (להלן, פ"ו מ"ח). שלוש הברכות הללו הן: "מזון", "ארץ" ו"ירושלים". כך אומר המדרש: "ומנין שהן מברכין על המזון? שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת' (דברים ח י) זו ברכה ראשונה, 'על הארץ' זו ברכה שנייה, 'הטובה' זו ירושלם, שנאמר (דברים ג כה) ההר הטוב הזה והלבנון" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא טז, עמ' 60). שלוש הברכות הללו חוזרות ונזכרות במקורות רבים, וחלקם יצוטטו להלן.

במקביל מצינו במקורות התנאיים והאמוראיים ברכה נוספת, רביעית, והיא ברכת "הטוב והמיטיב". התוספתא המקבילה למדרש שצוטט שונה: " 'את ה' אלהיך' זו ברכה ראשנה, 'על הארץ' זו ברכת הארץ, 'הטובה' זו ירושלם, שנאמר 'ההר הטוב הזה והלבנון', 'אשר נתן לך ה' ' זו הטוב והמטיב" (פ"ו [ז] ה"א). ההבדל בין המדרש התנאי והתוספתא הוא ספרותי והלכתי. בתחום הספרותי התוספתא שונה בכך שהמדרש דורש את המשפט העיקרי "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" על פרטי הברכה (כברכה ראשונה), ואילו בתוספתא הפתיחה נדרשת לחיוב הכללי של הברכה, ופרטי הברכה נלמדים רק מהמשך הכתוב. בתחום ההלכתי, במדרש שלוש ברכות והתוספתא מוסיפה ברכה רביעית, שהיא ברכת "הטוב והמטיב".

במקבילות האמוראיות, ברכת "הטוב והמיטיב" מופיעה כברכה רגילה המצטרפת לשלוש קודמותיה: "ילמדנו רבינו עד שלא נכנסו ישראל לארץ כיצד היו מברכין על המזון? כך שנו רבותינו עד שלא נכנסו ישראל לארץ, לא היו מברכין אלא ברכה אחת הזן את הכל. משנכנסו לארץ, התקינו שיהיו מברכים על הארץ ועל המזון. משחרבה ירושלים, הוסיפו בונה ירושלים. ומשנקברו הרוגי ביתר, הוסיפו הטוב והמטיב. הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה" (תנחומא בובר, מסעי ה, עמ' 164; תנחומא, מסעי ו; במדבר רבה, כג ז). כמו כן: "אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן, בשעה שירד להם מן; יהושע תקן להם ברכת הארץ, כיון שנכנסו לארץ; דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים: דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש⁸⁹יש להניח שהחלוקה בין תקנת דוד לתקנת שלמה היא מאוחרת ומשנית, ובאה לפרק את הקביעה שקדמה לה בדבר תקנה משותפת. ; הטוב והמטיב ביבנה תקנוה, כנגד הרוגי ביתר; דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב – שלא הסריחו, והמטיב – שניתנו לקבורה. תנו רבנן, סדר ברכת המזון כך היא: ברכה ראשונה – ברכת הזן, שניה – ברכת הארץ, שלישית – בונה ירושלים, רביעית – הטוב והמטיב, ובשבת – מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע; רבי אליעזר אומר: רצה לאומרה⁹⁰את קדושת היום. בנחמה – אומרה, בברכת הארץ – אומרה, בברכה שתקנו חכמים ביבנה⁹¹כלומר, אם רוצה לומר את קדושת היום בברכת הטוב והמיטיב. – אומרה, וחכמים אומרים: אינו אומרה אלא בנחמה בלבד..." (בבלי, מח ע"ב). המסורת שברכת הטוב והמיטיב תוקנה בשלהי דור יבנה, לאחר כישלון מרד בר כוכבא, חוזרת גם במקורות ארץ-ישראליים⁹²ירו', פ"א ה"ה, ג ע"ד; איכה רבה, פ"ב ב, עמ' 104. .

חשוב לציין שכל המקורות שהובאו מכירים בכך שקביעת הנוסח של ברכת המזון הייתה תהליך ממושך, אם כי ההבדלים בתיארוך השלבים השונים ניכרים⁹³אלבק, הברכה הרביעית. . חכמים משקיפים, בדרך כלל, על תולדות ההלכה במבט כללי ואינם מדגישים את התפתחות עיצוב ההלכות. על כן דומה שבמקרה שלנו חכמים משקפים מסורת רֵאלית והגיונית של תהליך שנוספו בו ברכות שונות לברכת המזון. מעתה עלינו לבחון את הברכות השונות, ונסיים בברכת "הטוב והמיטיב", שהיא כאמור חריגה ברשימה.

הברכה על המזון היא ללא ספק הליבה של ברכת המזון; בסופו של דבר הברכה היא הודאה על הסעודה, ואין מתאים יותר מברכה על המזון. הברכה השנייה היא ברכת הארץ. המסורות האמוראיות קושרות אותה לכניסת בני ישראל לארץ, אך כמובן אין זה זיכרון היסטורי אלא פרשנות דתית בלבד. לפי פרשנות זו הברכה היא הודאה על טוב הארץ. כפי שנראה להלן נחתמה ברכת המזון במילים "על הארץ ועל המזון", וברכת "הארץ" היא פרי הכרעה להקדיש ברכה מיוחדת לארץ. במצב זה הסיומת של הברכה הראשונה "על הארץ ועל המזון" לכאורה מיותרת, אך נוסח ברכה שכבר נחתם לא שונה. יש להניח שגם הפסוק בתורה "ואכלת ושבעת וברכת... על הארץ הטֹבה אשר נתן לך" (דברים ג ח) השפיע על הנוסח. עם זאת, הברכה היא בעלת אופי מיוחד.

ארץ ישראל תופסת מקום מרכזי בהגות, בהלכה, בתודעה ובספרות היהודית בתקופת המשנה והתלמוד. כמעט אין פרק בספרות שאין לו זיקה, קשר או נגיעה לארץ ישראל. הערצת הארץ והדגשת קדושתה וחשיבותה הנן מאבני היסוד של המחשבה היהודית בתקופת המשנה והתלמוד. חכמים עסקו רבות בתיאור סגולותיה הפיזיות והרוחניות של הארץ, ובתיאור זכותם הגדולה של היושבים בה. בדברי חכמים ניתן למצוא ביטוי לחשיבות הישיבה בארץ ולאיסור הירידה ממנה, תוך שלילת הלגיטימיות של הישיבה בגולה, לעתים אף בצורה בוטה למדי⁹⁴טרם נכתב דיון היסטורי שיטתי על קדושת הארץ והיחס אליה בתקופת המשנה והתלמוד. לאוספי מקורות ראו הכהן גוטמן, ארץ ישראל; הנ"ל, מפתח התלמוד, ג ב, עמ' ט-קמט; זהבי, מדרש; וקסמן, ארץ ישראל. לספרות המחקר ראו להלן. . כאמור, יש לתפיסה בדבר קדושת הארץ בסיס בעולם המחשבה של המקרא. ברם, מעיון במקורות השונים מתברר שאי אפשר לראות במחשבת חז"ל התפתחות ישירה מעולם המחשבה המקראי, וניתן אף לעקוב אחרי שלבי ההתפתחות של היחס לארץ ישראל בספרות התורה שבעל פה. כבר לפני שנים עמדו חוקרים על כך שבספרות היהודית ההלניסטית אין ביטוי חד-משמעי של הדגשת קדושת הארץ, ויש בה לגיטימציה של הישיבה בתפוצות כמציאות ואף כאידֵאל⁹⁵היינמן, יחס. . כך עולה מבדיקת יחסם של פילון ויוספוס לארץ ישראל. לא זו בלבד שכמעט אין בחיבורים אלו התייחסות לארץ ולישיבה בה כערך דתי, אלא שיש בהם טשטוש מקומה של הארץ בנושאים ובפרקים מקראיים שייחודה וקדושתה של הארץ מיוחדים בהם. כתרים שנקשרו לארץ במקרא, ובעיקר בספרי התורה ונביאים ראשונים, הועברו לירושלים. דוגמה מובהקת לכך היא הגלות וקיבוץ הגלויות אשר במקרא נקשרו לארץ, והועתקו בספרות ימי בית שני לירושלים⁹⁶אמרו, יוספוס. ירושלים בספרות בית שני הפכה לעיר מקדש במובן החברתי והדתי של מושג זה, תופעה שהייתה מוכרת בעולם כולו. .

צעד נוסף צעד דיוויס בקבעו שעד למרד החורבן נתפסה ארץ ישראל כמושג מופשט וערטילאי ולא כטריטוריה רֵאלית, ומכאן מובן מקומה של הארץ בנצרות הפאולינית כאידֵאל רוחני בניגוד ליחס הפשוט, הכמעט חומרי, לארץ ישראל בספרות חז"ל המאוחרת יותר⁹⁷דיוויס, הארץ. . בגישה זו קשיים לא מעטים, וחלק מהם יובררו ויידונו להלן.

תרומה מכרעת להבנת מקומה של הארץ במחשבת חז"ל תרם גפני בשני מחקרים חשובים⁹⁸גפני, ארץ ישראל; גפני, מתים, עמ' 120-113. . במחקרים אלו הוא מראה שכל דברי חז"ל בשבח הארץ נאמרו רק לאחר מרד בר כוכבא, ואילו התנאים מדור יבנה ומימי הבית לא עסקו כלל בנושאים אלו. הווה אומר, דברי העיון והפולמוס בשבח הארץ, החיים והקבורה בה, והגינוי לישיבת חוץ לארץ, נתייסדו והתפתחו על רקע היחלשות היישוב היהודי בארץ. גפני מסכם את דבריו: "תודעת ארץ ישראל גוברת דווקא בשעה שזו נשמטת מידי האומה". מקורות אחדים, קדומים לדור אושא, אוזכרו בקצרה אצל גפני, ונערך שם דיון בזמנם של המקורות; חלק מאזכורים אלו מופיעים גם בפי חכמים מאוחרים, ולפיכך יש מקום לחשוד בקדמותם. שיטת היסק זו מעוררת קשיים מתודיים, שהרי ייתכן שעמדה מסוימת תיאמר על ידי תנאים מדורות שונים, ברם גפני צודק במסקנתו שאין להתבסס על אזכורים מעין אלו, בעיקר נוכח דלותם ומספרם המועט.

במקום אחר הוכח שתיאורו זה של גפני מופרז⁹⁹ספראי וספראי, קדושת ארץ ישראל. . אמנם המקורות היהודיים ממעטים לדבר על קדושת הארץ, אבל הדבר נובע מכך שהרעיון היה מקובל על הכול. איש לא חלק עליו, ואיש לא נדרש להגן עליו. לאחר שהתערערה האחיזה בארץ נחלצו חכמים להסביר את חשיבות הארץ, אך האמונה בכך לא הוטלה מעולם בספק. כך, למשל, פילון מתאר את ימניאה (יבנה) כעיר הנמצאת בארץ הקודש, ועל אשקלון שהיא מחוץ ליהודה אך יש לה גבול משותף עם ארץ הקודש¹⁰⁰המשלחת לגאיוס, 202; 205; 311; השוו שם, 330, שבו מדובר אולי על ירושלים בלבד. כן הוא אומר ב-על החוקים, ד 215, ששביעית חלה רק על "אדמת הקודש". . הביטוי "ארץ הקודש" מתייחס, אפוא, במפורש לארץ ולא רק לירושלים.

הקדשת ברכה לארץ, ברכה שיש בה הודאה על טובו של בורא עולם, מעידה גם היא על אמונה תמימה בקדושת הארץ וחביבותה, וגם על שאיפה להדגיש מרכיב זה.

אין ספק שהכללת ברכת הארץ בברכת המזון קדמה לדור יבנה, והיא מוכיחה שמרד בר כוכבא לא גרם לשינוי באמונה בקדושת הארץ. מאידך גיסא, חשוב לציין שחכמים מצאו לנכון להקדיש ברכה לארץ ולהדגיש בכך את חשיבותה לכל יהודי באשר הוא.

בתנאים אלו קשה לקבוע מתי נוסחה ברכת הארץ: לפני חורבן בית שני או רק לאחריו. מכל מקום בעל הדידכי, שכבר הזכרנו לעיל, מזכיר את מרכיב ה"ארץ" בברכת המזון, אלא שקשה להכריע האם בעל הדידכי מרמז לנוהג יהודי להקדיש ל"ארץ" ברכה בפני עצמה או שמא הוא רומז לנוסח "על הארץ ועל המזון", כנוסח לברכה הראשונה שבברכת המזון.

הברכה השלישית היא ברכת ירושלים. לפי הנוסח הנרמז במקורות זו ברכה, או נכון יותר תפילה, לקימום ירושלים. בנוסח בבל פתיחת הברכה הייתה "רחם על ירושלים" וחתימתה הייתה "בונה ירושלים" (בבלי, מט ע"א)¹⁰¹הבבלי דן באפשרות לתוספת חתימה "מושיע ישראל", ואולי אף הייתה זו החתימה היחידה. בסוגיה שם מובעת אף התנגדות לחתימה זו. , וכן במדרש: "למה בירכו ג' ברכות? להזכיר זכות האבות. ואלו הן: הזן את הכל, על הארץ ועל המזון, בונה ירושלים. 'הזן את הכל' להזכיר זכות אברהם. כיצד? היה מכניס עוברי דרכים לביתו לפרנסו ולכלכלו, למי שאינו צריך לאכילה לא כל שכן? הקב"ה בירכו בכל שנאמר ואברהם זקן בא וגו'. 'על המזון' להזכיר זכות יצחק שזרע בארץ ומצא מזונו מאה שערים, דכתיב 'על הארץ על המזון'¹⁰²זה היה נוסח ברכת הארץ: "על הארץ ועל המזון". שבירכתו יצחק בארץ ובמזון. ה'בונה ברחמיו' להזכיר זכות יעקב שעמד בבית אל" (אבות דרבי נתן, הוספה ב לנוסח א, פ"ז, עמ' פא).

בנוסח ארץ ישראל הסתיימה הברכה במילים "מנחם ציון ובונה ירושלים". אף המדרש אומר כן: "בברכת המזון אומר מנחם ציון ובונה ירושלים" (מדרש תהילים, קכא ג, עמ' 506). הבדל זה שבין נוסח ארץ ישראל ונוסח בבל חוזר גם בתפילה והד לו בנוסחאות הגניזה, ולא כאן המקום להרחיב בכך. מכל מקום, גם מדרשי ארץ ישראל שציטטנו לעיל מכנים את הברכה "בונה ירושלים".

לפי הבבלי ברכת ירושלים היא ברכת הודאה שתוקנה כאשר נבנתה ירושלים. לעומת זאת לפי הירושלמי זו בקשה לבניית העיר, והיא תוקנה לאחר החורבן. הנוסח שהכירו חכמים הוא בוודאי נוסח של בקשה, "בונה ברחמיו" או "מנחם ציון". ייתכן שהבבלי משקף את הנוסח הקדום של הברכה. כאמור יש להטיל ספק בייחוס הברכה לדוד ושלמה, אך ייתכן שהבבלי הכיר נוסח קדום בסגנון "הבוחר בירושלים" או נוסח דומה.

מכל מקום, לפי הירושלמי תוקנה ברכת ירושלים לאחר החורבן, ולפי הבבלי ייתכן שזו ברכה מימי הבית שסגנונה שוּנה כך שיתאים לימים הקשים שלאחר החורבן. חכמי דור יבנה כבר הכירו אותה, כפי שעולה מהמשנה (פ"ו מ"ח). ברכת המזון היא ברכת הודאה על הסעודה, לכן מתאים לה יותר שתכלול ברכת הודאה על ירושלים ובחירתה, והגיוני שנוסח הברכה שונה לאחר החורבן, לעומת זאת הכללת תפילת בקשה בברכת המזון נראית קשה. על כן יש עדיפות להצעה שבתלמוד הבבלי, אך כמובן אין בכך ראיה מכרעת.

ברכת "הטוב והמיטיב" היא מעין תוספת. כפי שראינו, חלק מהמקורות שציטטנו מזכירים רק שלוש ברכות (משנה, פ"ו מ"ג, מכילתא דרבי ישמעאל, אליהו זוטא ועוד). המסורות מתארות במפורש כיצד נוספה ברכה זו: "ומשנקברו הרוגי ביתר, הוסיפו הטוב והמטיב. הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה"¹⁰³תנחומא בובר, מסעי ה, עמ' 164; תנחומא, מסעי ו; במדבר רבה, כג ז; בבלי, מח ע"ב; תענית לא ע"א; בבא קמא קכא ע"ב ועוד. . הסבר זה חוזר במסורות ארץ ישראל ובבל, אך יש בו קושי: האומנם קבורת המתים הרבים ראויה לברכת "הטוב והמיטיב"? האין בכך הפרזת מה? זאת ועוד; במקום אחר שנינו: "המברך בבית האבל אינו מברך רביעית, דברי רבי יוסי הגלילי, ורבי עקיבא אומר הטוב והמטיב, וחכמים אומרים ברוך דיין האמת" (שמחות, יד טו, עמ' 210). המימרה צריכה הסבר, ונראה שמדובר בה על ברכת המזון מיוחדת שהייתה נאמרת בבית האבל. רבי יוסי הגלילי היה אומרה שלוש ברכות בלבד, רבי עקיבא היה אומר ארבע ברכות, כולל "הטוב והמיטיב", וחכמים מסכימים עמו במניין הברכות אך מעדיפים את ברכת "ברוך דיין האמת", שהיא הברכה על בשורות מוות¹⁰⁴פירוש זה הסיק ליברמן כפי שיוצא מהתוספתא, פ"ג הכ"ד; ראו תוספתא כפשוטה, עמ' 51-50. .

מכל מקום, המימרה היא מלפני מרד בר כוכבא, וברכת "הטוב והמיטיב" כבר נזכרת בה. יתר על כן, מתברר שבבית אבל אין אומרים אותה משום שבבית אבל קשה לברך על הטובה, ואל לו לאדם לעשות שקר בנפשו. אם כן כיצד יש להבין שהברכה נוספה רק לאחר מרד בר כוכבא¹⁰⁵אלבק, הברכה הרביעית; ביכלר, הטוב והמיטיב. אנו מפרשים את העדויות בדרך שונה במידת מה. ? ניתן כמובן לטעון שזו מסורת מאוחרת שיוחסה לחכמי יבנה, אך המסורות שנביא להלן מאפשרות פירוש סביר יותר.

במקום אחר שנינו: "רבי על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה. ומה היה אומר? רבי יצחק רובה בשם רבי 'ברוך הטוב והמטיב'. מעשה ברבי עקיבה שעשה משתה לשמעון בנו, על כל חבית וחבית שהיה פותח, היה מברך עליה ואומר: 'חמרא טבא לחיי רבנן ולתלמידיהון' " (יין טוב לחיי חכמים ותלמידיהם – ירו', פ"ו ה"ח, י ע"ד). עושה רושם שבפי רבי הברכה משמשת להודאה כללית, ללא קשר לברכת המזון. להלן (פ"ט מ"ב) שנינו שעל כל בשורות טובות מברך "הטוב והמיטיב".

על כן סביר להניח שברכת "הטוב והמיטיב" הייתה ברכה כללית, וכך הצטרפה לברכת המזון שהיא ברכת הודאה. ייתכן שלאחר מרד בר כוכבא השעו את אמירת הברכה כדברי רבי יוסי הגלילי, ולאחר קבורת המתים השיבוה. או אולי מותר אף לשער שברכת הטוב והמיטיב הייתה תוספת מיוחדת לבית אבל, מתאימה לניחום אבלים, ומקבילה חילופית לברכת "ברוך דיין האמת". זאת שיטת רבי עקיבא במסכת שמחות. לאחר ההרג הרב שבעקבות המרד הוסיפו את ברכת "הטוב והמיטיב", כדברי רבי עקיבא; תוספת זו נקבעה לא מיד לאחר ההרג, אלא לאחר זמן (משנִתנו ההרוגים לקבורה). אין היא, אפוא, ברכת הודאה על הקבורה, אלא ברכה שאומרים בבית האבל, וכל בית ישראל בחזקת אבלים הם.

מכל מקום, לאחר דור יבנה אנו מוצאים את שני המנהגים במקביל: האחד לברך שלוש ברכות והאחר לברך ארבע ברכות. כך, למשל, נקבע שבבית האבל שותים עשר כוסות. הבבלי אומר שארבע מתוכן הן כנגד ברכות ברכת המזון, ואילו הירושלמי אומר ששלוש הן כנגד ברכות המזון¹⁰⁶בבלי, ח ע"ב; ירו', פ"ג ה"א, ו ע"א; שמחות, פי"ד הט"ו, עמ' 209; ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 51-50. . אמנם ברכות המזון כאן אינן הברכות הרגילות, אלא שלוש הברכות הנאמרות בברכת המזון בבית האבל (שמחות, פי"ד הט"ו, עמ' 209)¹⁰⁷לדעתו של שמש, ברכת המזון, אין המונח "ארבע ברכות" כולל את ברכת "הטוב והמיטיב" אלא את ברכת הפתיחה, "ברכת הזימון", שחלק מהמקורות ראו בה ברכה בפני עצמה. מכל מקום, מאוחר יותר התלמודים מפרשים שהברכה הרביעית היא ברכת "הטוב והמיטיב". גם אנו מפרשים לעתים משניות נגד התלמודים, אך תמיד עושים זאת רק בעקבות ראיות של ממש, ובמקרה הזה ההצעה החריפה היא השערה בלבד. .

במקום אחר ברכת המזון מוצגת כתפילה מיסודם של חכמים שיש בה שלוש או ארבע ברכות, וכאילו אין הדבר קבוע: "וברכת המזון, שלש, והטוב ומטיב ארבע. אמרתי לו, בני, וכי יש לנו אילו מהר סיני, והלא אינן אלא מתוך משנת חכמים" (אליהו זוטא, פ"ב, עמ' 172).

באופן כללי ניתן לקבוע שברכת "הטוב והמיטיב" מופיעה יותר במקורות הבבליים ואילו במקורות הארץ-ישראליים הופעתה תדירה פחות, והתלמוד מהסס האם לראות בה מרכיב קבוע בברכה (כגון ירו', פ"ז ה"א, ו ע"ד), אבל אין זה כלל קבוע, ולעיל ציטטנו מקורות ארץ-ישראליים אחדים המזכירים את ברכת "הטוב והמיטיב". המקורות התנאיים המזכירים רק שלוש ברכות (כגון משנה, פ"ו מ"ח, המכילתא ומקורות אחרים) אינם בהכרח לפני מרד בר כוכבא, אלא שהם מהלכים לפי הכלל שבברכת המזון שלוש ברכות בלבד, וכאמור זה היה הנוהג הקדום שלא נעקר מהחברה וההלכה היהודית גם לאחר מרד בר כוכבא. גם נוסח "הברכה האחרונה" הוא מעין שלוש, שכן יש בו רמיזות רק לשלוש ברכות.

בספרות ההלכה לדורותיה נקבעו ארבע ברכות התפילה, אבל בנוסחאות מן הגניזה אנו מוצאים את שני המנהגים, וניתן לקבוע שבאופן כללי מסורות התפילה הארץ-ישראליות נוטות יותר לנוהג שלוש הברכות¹⁰⁸מחקר ברכת המזון בספרות הגניזה מחכה עדיין לגואל. ראו הברמן, ברכות; ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 289, שם מובא כתב יד ארץ-ישראלי ובו ברכת "הטוב והמיטיב". , אך יש נוסחאות ארץ ישראל שמופיעה בהם הברכה הרביעית.

כפי שראינו, כל המדרשים מאוחדים בדעה שברכת המזון עוצבה בתהליך ממושך שנוספו בו הברכות, אם כי המקורות חלוקים בתיארוך שלבי התהליך, ואנו הצענו הצעה כרונולוגית שונה. גם במקורות התנאיים, שבהם ברור שבברכת במזון שלוש או ארבע ברכות, ניכר שהברכה הראשונה חשובה מכולן, השנייה משנית בחשיבותה והשלישית חשיבותה פחותה עוד יותר. כך, למשל, נקבע שבמקרי צורך ודחק מברכים רק שתי ברכות (בבלי, מו ע"א ועוד).

על עדיפותה של הברכה הראשונה אנו שומעים ממקורות מספר: "ואין לך חביב מכולן יותר מברכת על הארץ ועל המזון. שכך אמרו חז"ל כל מי שלא הזכיר בברכת המזון: על הארץ ועל המזון ארץ חמדה ברית ותורה חיים ומזון לא יצא ידי חובתו" (תנחומא בובר, מסעי ה, עמ' 164; תנחומא, מסעי ו; במדבר רבה, כג ז). המשך המשפט, "שכך אמרו", קובע את תוכנן הפנימי של כל ברכות המזון ואינו הנמקה למשפט שברישא, אלא עומד בפני עצמו. כלומר, הברכה הראשונה היא החשובה מכולן. כל הנושאים האחרים נזכרים גם במקורות מקבילים והם שייכים לרשימת נושאי המשנֶה של הברכה, ובהם לא נרחיב¹⁰⁹נושאי המשנה נידונים במפורט בירו', פ"א ה"ה, ג ע"ד; בבלי, מט ע"א ועוד. .