משנת ארץ ישראל על משנה ברכות · נספח א

בתלמוד הבבלי מוצעת אבחנה בין כותי חבר לבין כותי עם הארץ. ודאי שגם בין הכותים רווחו נוהגים שונים ביחס לקיום מצוות אלו או אחרות, אך האבחנה המוצעת משקפת רק את החברה היהודית של ארץ ישראל. חכמי בבל העבירו אבחנות אלו כאילו הן משקפות את החברה הכותית, אך אין בסיס לטענה שההגדרות משקפות את תנאי הארץ.

במסגרת דיוננו לא עסקנו בשאלה אילו מצוות קיימו השומרונים, ומה ידוע לנו מתוך מקורותיהם על קיום מצוות. למעשה אין זה חשוב לדיוננו, שכן אנו עוסקים ברושם שעוררו השומרונים בחברה היהודית (כפי שהיא משתקפת בספרות חז"ל). השאלה עד כמה היה רושם זה נכון ומתי היא שאלה בפני עצמה. לא חייב להיות קשר בין התנהגותם של השומרונים ליחסם של חכמים אליהם; קשר מעין זה אפשרי, אך אינו חייב להיות. מכל מקום, אין לנו ספרות הלכתית אוטנטית של השומרונים מתקופת התלמוד. התרגום השומרוני וחיבורים לא הלכתיים אחרים (מימר מרקה, פיוטים וכיוצא באלו) הם לכל המוקדם מהמאה הרביעית, על כן אין באפשרותנו לברר את מידת המסירות הדתית שנהגה בחברה השומרונית. אנו יכולים לומר שהשומרונים לא השכילו להישמר מפני תופעות של שמד, ואפילו המקורות שלהם מעידים על כך⁶⁷עדויות לכך יש בפיוטים השומרוניים המתלוננים על הממירים את דתם ומגדפים אותם: "ארור עבראי דשבק אימנותה דקעימיה" (ארור העברי העוזב אמונת הצדיקים). ראו בן חיים, עברית וארמית, כרך ג חלק ב, עמ' 53-52, ועוד. גם אב הכנסייה פרוקופיוס מתלונן שהשומרונים הממירים את דתם אינם מתנצרים באמת ובתמים. ראו פרוקופיוס, אנקדוטה, יא כז 7; כח 27-26. . על היקף התופעה איננו יודעים דבר. נראה שבמאה הרביעית התפתח תהליך של תחייה דתית אצל השומרונים. אז תורגמה התורה ואז נוסדו בתי הכנסת השומרוניים. כאמור, נמצאו בשומרון מקוואות אחדים (עד עתה שלושה מקוואות). המספר הקטן עלול להעיד עד כמה הייתה המצווה רופפת בידם, אך אולי זו תוצאה של דלילות המחקר ומיעוט עבודות השדה באזור. נתגלו מזוזות אחדות מאבן וקמעות וטבעות שכתובים עליהם פסוקי מקרא שהפכו לססמאות דתיות. בסך הכול המידע קטוע ביותר, ולמעשה ברור שאין באפשרותנו להציע תמונה, ולו חלקית, של מידת שמירת המצוות באזור.

מעתה נשוב למסקנות העולות מספרות חז"ל. הרושם העולה משלל העדויות מורכב. הנתון הראשון המזדקר הוא ריבוי המחלוקות וריבוי השינויים. בדרך כלל ההלכה של האמוראים שונה מזו של התנאים בפרטים רבים. החוקרים מאמנים את עצמם להבחין בגווני הביניים ובשינויים, ודרך לימוד זו היא המאפיין הבולט המבדיל בין דרך הלימוד המסורתית (כפי שהיא נלמדת ומתקיימת בישיבות כיום) ובין דרך הלימוד של "חכמת ישראל". הספרות הרבנית מנסה לארגן את כל העדויות לתמונה אחת לכידה ללא שינויים כרונולוגיים, ואילו ספרות המחקר מחפשת את השינויים. במסגרת הנספח מצאנו שינויי הלכה תכופים, וגם כאן הפרשנות המסורתית מנסה לשחזר תמונה אחידה מבחינה כרונולוגית של מחלוקת אחת עקרונית ורצופה. אנו מוצאים שינויים הלכתיים בנושאים רבים, אבל דומה שרק לעתים רחוקות אנו מוצאים תחום הלכתי שהשינויים בו תכופים כל כך. כמעט בכל סעיף וסעיף עולה מחלוקת ושינוי מאוחר בהלכה, או צמצומה בדרך כלשהי. כמות שינויים כל כך רבה אין למצוא בדיני שבת, טהרה או מאכלות אסורים. ברם, ניתן למצוא כמות שינויים רבה בדיני שביעית למשל. במבוא למסכת שביעית העלינו את האפשרות שהשינויים הרבים התאפשרו משום שלא היה רצף טבעי של שמירת שביעית. שביעית נשמרה כל שבע שנים, ובכל פעם היה צריך לרענן את ההלכות ולבחון אותן מחדש.

ייתכן שהשינויים הרבים בדיני שומרונים נובעים גם מכך שהמפגש עמם היה נדיר. ודאי שתושבי קיסריה פגשו רבים מהם דבר יום ביומו, אבל המפגש עמם בגליל היה נדיר הרבה יותר. לא הייתה הלכה אחידה בדבר היחס אל השומרונים. החלטותיהם של חכמים השתנו בהתאם לנושא ולנסיבות.

אפשר לזהות חכמים שיחסם אל השומרונים היה מחמיר יותר, כרבי אליעזר (פת כותי, מצת כותי) ותלמידו רבי יהודה (מילת כותי). רבי אבהו חי בדור הרביעי של אמוראי ארץ ישראל ושמו נקשר לכמה חומרות מיוחדות כלפי השומרונים. הוא זה האומר שיש עיירות של כותים שנחשבו לחוץ לארץ, והוא זה שמאשים את הכותים בעבודה זרה ממש: "כותייא דקיסרי בעו מרבי אבהו אבותיכם היו מסתפקין בשלנו אתם מפני מה אינכם מסתפקין ממנו אמר להן אבותיכם לא קילקלו מעשיהם אתם קילקלתם מעשיכם" (ירו', עבודה זרה פ"ה ה"ד, מד ע"ד). הדברים נאמרים בהקשר לאיסור יין של כותים, אבל יש בו ביטוי לתפיסה כוללת. כנגד זה, רבן שמעון בן גמליאל מצטיין ביחסו המקל יחסית.

אבל בסך הכול אנו פוגשים גישות שונות. כך בספרות התנאית והאמוראית כאחת. אפילו רבי אליעזר עצמו הוא האומר שפֵרות כותי הם "דמאי" כפרות יהודי. עם זאת, התלמודים ניסו לחפש היגיון הלכתי שיטתי. ראינו את הניסיון לראות בקביעות "כותי כגוי", "כותי כישראל" או "גרי אריות", מעין כללים מנחים, אך ראינו גם שאפילו בספרות האמוראית כללים אלו אינם אחידים. הוא הדין בקביעות אחרות. כך, למשל, התלמודים מנסים להקיש מההלכה שמצת כותי מותרת לתחומים אחרים: כשרותם כעדים בגט (בבלי, גיטין י ע"א), הלכות ייבום שלהם (בבלי, קידושין עו ע"א), שחיטה של כותי (בבלי, חולין ה ע"א) או דין יין נסך (ירו', עבודה זרה פ"ה הי"א, מה ע"א). ניסיונות אלו אף אינם שיטתיים, ולשווא ניסו האמוראים למצוא קו מנחה אחיד. כך בתחומים הלכתיים רבים, אך הדבר בולט בדיני הכותי. האמורא הבבלי רב חמא מסכם את הדברים: "אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכות מועד כהלכות כותים בהלכה. למאי הלכתא? אמר רב דניאל בר קטינא (אמר רב): לומר שהן עקורות, ואין למידות זו מזו" (בבלי, מועד קטן יב ע"א).

עם כל זאת, ניכרת מגמה ברורה של החמרה. לא מצינו הלכה שתנאים החמירו בה ואמוראים הקלו, אלא רק להפך. כמעט בכל הלכה מצינו אותה מגמה של החמרה. חשפנו לפחות שני שלבים תנאיים, ושניים עד שלושה שלבים אמוראיים; ככל שהתקופה מתקדמת מחמיר היחס ההלכתי אל השומרונים. הבבלי מחמיר מהירושלמי, והשלב האחרון, החמור מכולם, הוא בהלכה הארץ-ישראלית הבתר-תלמודית (סיפור החרם המצוי בתנחומא ובפרקי דרבי אליעזר). אי אפשר לתארך את השלבים הפנימיים הללו. לכל הלכה חלוקה משלה, אך מגמת ההחמרה היא קבועה. החלוקה האחידה הברורה והיחידה היא בין ספרות התנאים לספרות האמוראים, שזו האחרונה מחמירה הרבה יותר. הסוגיות האמוראיות (בארץ ישראל ובבבל) מוסרות את חומרותיהן בשמם של תנאים (ובבבלי גם בשמם של אמוראי ארץ ישראל). בעינינו כל הלכה שאין לה מקבילה תנאית משקפת את עולמם של אמוראים.

החמרת ההלכה מתבצעת בטכניקות שונות. לעתים רחוקות המקור המאוחר חולק על המקור הקדום, ונראה שהכבוד שרכשו חכמים מאוחרים לקדמונים (ואמוראים לתנאים) מנע ריבויָם של מקרים כאלו. תדיר יותר למצוא בספרות האמוראים מחלוקת במה שלתנאים היה היתרו ברור. האמוראים משתמשים בשיטה נוספת של צמצום ההיתר הקדום והיא התנייתו בגורם מצומצם כלשהו. מגמת ההחמרה ניכרת גם בהסברים ובנימוקים להלכה. מגמת ההחמרה בולטת לעין ועמדו עליה כבר חוקרים רבים כאלון, גפני ואחרים. "טכניקה" נוספת לשינוי ההלכה היא הודאה גלויה שנשתנו התנאים. פעמים מספר מצינו את הטענה שהשומרונים "קלקלו", או שעתה מעשיהם גרועים יותר. מתוך המקורות קשה לאבחן תקופה כלשהי שבה התחולל הקלקול. הוא מיוחס לדור יבנה, לדור אושא ולימי האמוראים. השאלה היא האם יש כאן אבחנה בדבר התנהגותם של השומרונים, או רק שינוי ביחסם של חכמים אליהם.

מעתה עלינו לברר מה גרם למגמת ההחמרה ביחס אל השומרונים. אלון הבחין כבר במגמה זו והסביר שעד מרד בר כוכבא היה המגע עם השומרונים מועט ומצומצם, ודווקא המפגש התדיר בין העדות הוביל להחמרת היחס ההדדי. אלון לא יכול היה להיעזר במודלים מתחום מדעי החברה, ברם כיום אנו יודעים שבצורה פרדוקסלית המפגש התכוף והקרוב בין עדות גורם לעליית המתחים והגברת העוינות, בבחינת "רע שכן קרוב מאויב רחוק". הסבר זה אפשרי, אלא שהוא מסביר רק את ההבדל בין התקופה שלפני מרד בר כוכבא לבין התקופה שאחריה. אין הוא מסביר את ההחמרה ביחס אל הכותים בדור רבי, בדורות התנאים ובתקופה הבתר-תלמודית. זאת ועוד, אין בכך הסבר למגמת ההחמרה בקרב אמוראי בבל. דווקא שם החמירו ביחס אל הכותים, אף שנוכחותם שם הייתה לכל היותר מצומצמת⁶⁸מעט עדויות מלמדות על נוכחות שומרונית בבבל, אבל ודאי שמספרם היה לכל היותר מועט. .

היחס המחמיר ביותר אל הכותים נמצא במסכת כותים. הדבר עלה בכל אחד ממרכיבי הדיון, ואף בסעיפים המופיעים רק במסכת ואשר לא נדונו לעיל. כך, למשל, רק במסכת כותים נאמר שכותי פוסל את העירוב⁶⁹מסכת כותים פ"א, מהדורת קירכהיים עמ' 32. במשנה, עירובין פ"ו מ"א, מדובר רק על גוי, ואין בה רמז לכך שגם הכותי פוסל את העירוב. כן אוסרת המסכת גבינות שלהם (פ"ב ה"ד) ועוד. . לא כאן המקום לדון בטיבה של המסכת, ונסתפק בקביעה שיש בה ריכוז של הלכות כותים מכל המקורות. חלקם מצוטטים ללא שינוי, אך לעתים ערך העורך את החומר באופן שונה או ששינה מהמקור שממנו ציטט. בכל המקרים הללו מסכת כותים מחמירה ביחסה אל השומרונים. במסכת יש גם שימוש בתלמוד הבבלי, על כן דומה שיש לתארכה לתקופה שאחרי המאה השביעית, לאחר שתורת בבל החלה לחדור לבתי המדרש בארץ ולהתפשט בחברה היהודית.

בכל הדיון הרבינו לצטט את הספרות ההלכתית היהודית. ברם, ההלכה היא רק אחד הגילויים של החברה היהודית, ומן הראוי לתת את הדעת גם לגילויים נוספים. כפי שראינו, מגמת ההחמרה ביחס אל השומרונים מאפיינת את ספרות ההלכה האמוראית, אבל ביטויי גנאי חריפים מופיעים כבר בדור יבנה בדבריו של רבי אליעזר האומר שהאוכל פת כותים כאוכל פת חזיר. דוגמה אחרת היא דברי רבי אבהו שהלוואי ניתן היה לאסור את מימיהם. רבי אבהו לא התכוון שיש איסור הלכתי במים של כותים, אלא ביטא בכך סלידה חברתית מהם. רבי אבהו הוא אמורא מאוחר הבולט בגישתו השלילית אל השומרונים, ברם ביטוי דומה מצינו כבר במסורות החיצוניות מסוף ימי הבית השני. על כן דומה ששלילת השומרונים לא החלה בתקופת האמוראים. מגמות הסלידה באות אמנם בספרות האמוראים לביטוי חד ובהיר יותר, אך כנראה שררו עוד קודם לכן.

הצגתם של השומרונים בספרות האגדה מחייבת בירור בפני עצמו שלא כאן מקומו; במסגרת זו נסתפק באזכור הטיעון בדבר עבודת האלילים של השומרונים. בספרות ההלכתית טיעון זה מושמע בקול רפה. לו היה זה טיעון ממשי די היה בו כדי לפסול את השומרונים לכל דבר שבמצווה. אלא שלא כך נהגו חכמים. בפועל הם רומזים לכך שיש אצלם לכל היותר שמץ של עבודה זרה. השומרונים מוכנים לכל היותר לקנות יין החשוד כיין נסך מגויים, אך לא לנסך בעצמם, או שבודדים מהם ניסכו בשעת גזרות הדת. אמנם נרמז שיש להם דמות יונה, אך לא מעבר לכך. מימרה נוספת מיוחסת לרבי אבהו בדבר חיל מצב של שומרונים בקיסריה שפלחו לאל כלשהו (ירו', עבודה זרה פ"א ה"ג, לט ע"ג), אך שוב אין בכך האשמה כללית של כל העדה. לעומת זאת בספרות האגדה הרמזים על עבודה זרה של השומרונים רבות יותר, ברם פרשה זו מחייבת בירור בפני עצמו, ולא נרחיב כאן.

המסורות על דינים הנוגעים לשומרונים הן ברובן מדור אושא ואילך, וכבר אלון הציע שהמפגש עם השומרונים החל רק בתקופה זו. שיפמן מקבל טענה והערכה כרונולוגית זו וסבור שאחר המרד שאפו חכמים להדגיש ולהגדיר את זהותם העצמית ולהרחיק את החוגים המצויים בשולי החברה היהודית. על כן נקבעו רק אז הדינים המגדירים את קבוצת הביניים של השומרונים. ניתוח העדויות שהבאנו מצביע על תמונה מורכבת בהרבה. אכן העדויות האוטנטיות מדור אושא הן מעטות, וחלקן חשוד כמסורות אמוראיות (מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא). מצד שני, רבי אליעזר מדור יבנה הוא מהמחמירים ביותר. המסורות מדור אושא הן מהמקלות ביותר, ולאחר דור זה מגמת ההחמרה החריפה בהרבה, על כן קשה לתלות את מגמת ההחמרה במרד בר כוכבא בדווקא. שיפמן סבור שהמחלוקת האם כותי כגוי או כישראל נסובה על התפיסה הכללית ויש בה הרחקה של השומרונים מהחברה בישראל⁷⁰שיפמן, השומרונים, עמ' 350-349. . כפי שהסברנו מחלוקת זו היא מקומית ונקודתית, ורק חלק מהאמוראים, בכמה מהסוגיות, העניקו לה משמעות כללית. על כן נראה לנו לקבל את הטענה הבסיסית שהמפגש המתחדש עם השומרונים גרם לריבוי העיסוק בנושא, אבל לא זיהינו קשר בין המגמה ההלכתית של החמרה לבין התוצאות הרות הגורל והטרגיות של מרד בר כוכבא. הווה אומר, המרד גרם לעיסוק מרובה בשומרונים ובמעמדם, אך מגמת ההחמרה איננה קשורה ישירות למרד או לריבוי המגע המשותף. מגע משותף עשוי היה לגרום גם להקלת ההלכות, אך חכמים לא בחרו באפשרות זו. דומה שמגמת ההחמרה היא עקבית ומתפתחת בצורה עקיבה מדור אושא ועד סוף תקופת האמוראים. היא נובעת משני תהליכים. האחד הוא ההתפתחות שעיצבה את מסורת ההלכה העצמית של השומרונים כקבוצה מתבדלת ושונה, והאחר הוא עיצוב וגיבוש האחידות המשפטית בתחום היהודי. ייתכן שהיו לכך סיבות נוספות, אך אין לכך עדות ישירה בספרות שבידינו.

אסור⁷¹שתוקו! פת כותי כפת חזיר; איסור חרם.