משנת ארץ ישראל על משנה ברכות · פרק 5 · משנה 4

העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף – טירוף כאן הוא בלבול, והחשש הוא ששליח הציבור יתבלבל. לא מן הנמנע שה"אמן" היה יותר ממילה אחת, והחשש מבלבול גדול. כמובן לא היו לקדמונינו סידורים כתובים; הסידורים הכתובים הראשונים הידועים לנו הם מהגניזה בקהיר. ראשונים ניסו להסביר את הטירוף בכך ששליח הציבור הקריא את הברכה לכוהנים וחשש הבלבול היה גדול יותר⁵⁴ראו אלבק, משנה, עמ' 332. . אין לנו כל ידיעה כיצד התנהלה ברכת הכוהנים בתקופה זו, ואין הצדקה להחיל עליה את הצורה המאוחרת יותר שעוצבה בימי הביניים⁵⁵ראו דיונו המלומד של אלבק, שם. . מבחינת פרשנות המשנה אין צורך בפירוש נוסף. התפילה הייתה בעל פה ולא קבועה לגמרי, וחשש הבלבול היה מוחשי, ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו – לא ישא את כפיו אפילו אם הוא הכוהן היחיד. לא נאמר שיש לשאוף לכך שהכוהן היחיד לא יהיה שליח הציבור. סביר להניח שלא כל אחד יכול היה למלא את תפקיד שליח הציבור, ואף על פי כן קשה שאין במשנה קביעה ברורה שהכוהן היחיד לא ימלא את תפקיד שליח הציבור אלא אם יש בדבר הכרח מסיבה כלשהי. יש כאן מקום להשערה שהיה רצון ציבורי ששליח הציבור יהיה דווקא כוהן, אם כי אין לכך הד במקורות אחרים⁵⁶אבל במשנה, מגילה פ"ד מ"ה, מדובר באדם שהוא שליח הציבור והוא נושא את כפיו. ברם כפי שפירשנו שם את המשנה אין להביא ממנה ראיה שהכוהן היה דווקא החזן. .

ואם אבטחתו הוא – שליח הציבור מבטיח, מעריך בכך את יכולתו, למלא את שני התפקידים, שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו רשיי – חז"ל סבורים שתפילה כהלכתה דוחה מצוות נשיאת כפיים, זאת אף שנשיאת כפיים היא מהתורה. אמנם הציווי בתורה מתייחס רק למקדש, אבל משהועברה המצווה למדינה חלים עליה דיני תורה. לעומת זאת תפילה אינה מהתורה, וודאי שטעות בסדר התפילה אינה עבֵרה מהתורה. לכאורה סדר העדיפות היה צריך להיות שהכוהן יישא את כפיו ואם יטעה יסייעו לו, או שיתייחסו לכך בסובלנות. ברם, חז"ל קובעים סדר עדיפות שאינו הלכתי-משפטי. השיקול העיקרי הוא המעמד הציבורי, וחכמים מעניקים חשיבות מרבית לשמירה על כבוד הציבור. זו ראיה מעניינת לתפיסה הציבורית של חכמים הגוברת, כאן, על השיקול ההלכתי-טכני.

בימי הביניים היו גישות שאין לומר ברכת כוהנים בכוהן יחיד. על כן היו שפירשו שאם הכוהן יחידי לא יישא את כפיו בכל מקרה. לפיכך, המשפט "אם אבטחתו" חוזר אל הרישא (מהר"ם מרוטנבורג, אלבק ועוד). כלומר, אם הוא יחידי לא יישא את כפיו בכל מקרה, ואם הם שניים אזי נדרשת אבטחתו. ברם, שאלה זו של מספר הכוהנים המברכים אינה נידונת במשנה ואינה עניין לכאן. אין במקורות המשנה והתלמוד רמז לכך שלברכה נדרשים לפחות שני כוהנים. מכאן באנו לפירוש המוצע לעיל, ולא נרחיב בכך.