יכין תמורה · פרק 3 · סעיף 17

ותמכר ויביא בדמיה אשם
ובלא מום לא תמכר, דאע"ג דלא חזי לאשם לא הוה הא כמום גמור, דעכ"פ מדנחית לה קדושת דמים, נחית לה נמי קדושת הגוף להא מלתא, דנבעי מום ממש. [ונקט הכא הדין במפריש נקיבה לאשם שלא תמכר בלי מום. אע"ג דלא אשכחן אשם שיהיה נקבה. וא"כ כ"ש בהקדיש נקיבה לעולה, דלא תמכר בלי מום, דהרי אשכחן בעולת עוף דרשאי להיות נקבה. וכ"כ מה"ט לא נקט לעיל במפריש נקבה לאשם וילדה זכר, דלא יקרב הולד לאשם. משום דג"כ מכח ק"ו שמעינן לה מולד עולה דנקט. דמה ולד עולה, דאפשר שיחול שם עולה על אמו הנקבה במיני עופות. אפ"ה לא יקרב הולד, מכ"ש בולד אשם שא"א כלל שיחול שם אשם על אמו הנקבה, ומה"ט באמת ר"א דפליג בולד עולה מודה בולד אשם שלא יקרב הוא עצמו. או נ"ל דברישא לא נקט באשם, דא"כ לא הוה פליג ר"א, דכה"ג לכ"ע. ירעה, דבכל שבחטאת מתה באשם ירעה, ובסיפא לא נקט בעולה כה"ג, דקמ"ל רבותא, אע"ג שעי"ז באשם מתעכב כפרתו עד שיסתאב. אפ"ה לת"ק ירעה]: