חמץ בפסח ישרף
נ"ל דלהכי לא עירב תנא למתני חמץ עם תרומה טמאה ואינך דבסיפא בחד בבא, משום שישרף החמץ היינו רק לר' יהודה דס"ל דכיון דנותר וחמץ שניהן בבל תותירו, להכי כמו דנותר בשריפה, כמו כן חמץ בשריפה, ואפרו מותר [פסחים כ"א ב']. מיהו דוקא כלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו גם לר' יהודה השבתתו בכל דבר, וא"צ דוקא לשרפו [פסחים די"ב ב']. ולרש"י [שם], שלא בשעת ביעורו היינו שעה ששית, ושעת ביעורו היינו משעה ז' ואילך. ולר"ת הוה איפכא, דשלא בשעת ביעורו הייינו משעה ז' ואילך, ושעת ביעורו היינו בשעה ו'. מיהו אנן קיי"ל כרבנן, דחמץ מכלל נקברים הוא, ואפרו אסור. ולהכי מתחלת שש ולמעלה שמשביתו, פוררו וזורהו לרוח או מטילו לנהר, או שורפו או משליכו לבית הכסא וזהו קבורתו [א"ח תמ"ה]. ואף דנשרפין אפרן מותר, לא חיישינן שיהנה מאפר החמץ כשישרפנו, כדגזרינן לקמן בכל הנקברין. דחמץ שאני, דרגילין הכל לבערו קודם שש, והו"ל הביעור לאחר שש כמלתא דלא שכיחא דלא גזרו בה רבנן [כביצה די"ח א']. ותו דחמץ שהוא בבל יראה, בדיל מניה. [כפסחים די"א א']. אבל קודם זמן איסור יכול לתנו לעכומ"ז, ואם שרפו אז מותר האפר בהנאה. ואם השליכו אז במקום הפקר גמור לרחוב, ומצאו שם לאחר זמן איסורו, פטור מלבערו, [רט"ז ורמג"א ססי' תמ"ה]. [ואילה"ק אמאי קיי"ל כרבנן נגד ר"י. הרי כל מה שהשיבו רבנן לר' יהודה על ילפותא דיליה חמץ מנותר אינו רק מדהשיבו לו דא"כ נילף נמי אשם תלוי וחטאת עוף מנותר. והל"ל שישרפו והרי ר"י ס"ל שיקברו [כפסחים דכ"ט א']. וא"כ לדידן דקיי"ל דאשם תלוי וחטאת עוף באמת ישרפו, וכמ"ש הר"ב בסוף פרקן (וכרמב"ם פסוהמ"ק פי"ט), וא"כ שפיר נוכל למילף המה מצינו של ר' יהודה חמץ מנותר. נ"ל דמזה מוכח דהילפותא דר"י ג"ש היא (כרש"י פסחים כ"ח ב', ודלא כתוס' שם דכ"ט א' שכתבו דיליף במה מצינו). וא"כ כיון דאין אדם דן ג"ש אא"כ קבלו מרבו (כמכות די"ד ב'), להכי לא אצטרכו רבנן להשיב על דברי ר"י כלל, כיון דלא קבלו ג"ש זאת מרבם, ואדרבה אשכחו מיעוטא הנותר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה כש"ס דכ"ד א'). ורק קושיא הקשו לר' יהודה מדברי עצמו באשם וחטאת העוף]:
נ"ל דלהכי לא עירב תנא למתני חמץ עם תרומה טמאה ואינך דבסיפא בחד בבא, משום שישרף החמץ היינו רק לר' יהודה דס"ל דכיון דנותר וחמץ שניהן בבל תותירו, להכי כמו דנותר בשריפה, כמו כן חמץ בשריפה, ואפרו מותר [פסחים כ"א ב']. מיהו דוקא כלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו גם לר' יהודה השבתתו בכל דבר, וא"צ דוקא לשרפו [פסחים די"ב ב']. ולרש"י [שם], שלא בשעת ביעורו היינו שעה ששית, ושעת ביעורו היינו משעה ז' ואילך. ולר"ת הוה איפכא, דשלא בשעת ביעורו הייינו משעה ז' ואילך, ושעת ביעורו היינו בשעה ו'. מיהו אנן קיי"ל כרבנן, דחמץ מכלל נקברים הוא, ואפרו אסור. ולהכי מתחלת שש ולמעלה שמשביתו, פוררו וזורהו לרוח או מטילו לנהר, או שורפו או משליכו לבית הכסא וזהו קבורתו [א"ח תמ"ה]. ואף דנשרפין אפרן מותר, לא חיישינן שיהנה מאפר החמץ כשישרפנו, כדגזרינן לקמן בכל הנקברין. דחמץ שאני, דרגילין הכל לבערו קודם שש, והו"ל הביעור לאחר שש כמלתא דלא שכיחא דלא גזרו בה רבנן [כביצה די"ח א']. ותו דחמץ שהוא בבל יראה, בדיל מניה. [כפסחים די"א א']. אבל קודם זמן איסור יכול לתנו לעכומ"ז, ואם שרפו אז מותר האפר בהנאה. ואם השליכו אז במקום הפקר גמור לרחוב, ומצאו שם לאחר זמן איסורו, פטור מלבערו, [רט"ז ורמג"א ססי' תמ"ה]. [ואילה"ק אמאי קיי"ל כרבנן נגד ר"י. הרי כל מה שהשיבו רבנן לר' יהודה על ילפותא דיליה חמץ מנותר אינו רק מדהשיבו לו דא"כ נילף נמי אשם תלוי וחטאת עוף מנותר. והל"ל שישרפו והרי ר"י ס"ל שיקברו [כפסחים דכ"ט א']. וא"כ לדידן דקיי"ל דאשם תלוי וחטאת עוף באמת ישרפו, וכמ"ש הר"ב בסוף פרקן (וכרמב"ם פסוהמ"ק פי"ט), וא"כ שפיר נוכל למילף המה מצינו של ר' יהודה חמץ מנותר. נ"ל דמזה מוכח דהילפותא דר"י ג"ש היא (כרש"י פסחים כ"ח ב', ודלא כתוס' שם דכ"ט א' שכתבו דיליף במה מצינו). וא"כ כיון דאין אדם דן ג"ש אא"כ קבלו מרבו (כמכות די"ד ב'), להכי לא אצטרכו רבנן להשיב על דברי ר"י כלל, כיון דלא קבלו ג"ש זאת מרבם, ואדרבה אשכחו מיעוטא הנותר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה כש"ס דכ"ד א'). ורק קושיא הקשו לר' יהודה מדברי עצמו באשם וחטאת העוף]: