משנה מקואות · פרק 4

המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה. פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי. ובית הלל מטהרין בשוכח. אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל. ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור. אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת:

המניח טבלא תחת הצנור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה. ואם לאו אינה פוסלת את המקוה. זקפה לידוח. בין כך ובין כך. אינה פוסלת את המקוה:

החוטט בצנור לקבל צרורות. בשל עץ כל שהוא. ובשל חרס רביעית. רבי יוסי אומר אף בשל חרס כל שהוא. לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס. היו צרורות מתחלחלים בתוכו. פוסלים את המקוה. ירד לתוכו עפר ונכבש כשר. סלון שהוא צר מכאן ומכאן. ורחב מן האמצע. אינו פוסל. מפני שלא נעשה לקבלה:

מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר. ובעוקה. ועל מעלות המערה. אם רוב מן הכשר. כשר. ואם רוב מן הפסול. פסול. מחצה למחצה. פסול. אימתי בזמן שמתערבים עד שלא יגיעו למקוה. היו מקלחין בתוך המים. אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים. עד שלא ירד לתוכו שלשה לוגין מים שאובין. כשר. ואם לאו פסול:

השוקת שבסלע. אין ממלאין ממנה. ואין מקדשין בה. ואין מזין ממנה. ואינה צריכה צמיד פתיל. ואינה פוסלת את המקוה. היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה. וצריכה צמיד פתיל. ופוסלת את המקוה. ניקבה מלמטה. או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם כשירה. וכמה יהיה בנקב. כשפופרת הנוד. אמר רבי יהודה בן בתירא. מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנוד. והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה. ושלחו בית שמאי ופחתוה שבית שמאי אומרים עד שיפחתו רובה: