על מה חסה התורה
דמדלא אמרה תורה בדרך החלטה. דכשיכנס הכהן ויאמר שהוא נגע. יהי' כל מה שבבית טמא. ע"כ לא לאשמעינן הדין אמרה תורה כך כ"א כמזהרת לבעה"ב שלא יפסיד ממונו. ועל זה מקשה מה חשש הפסד יש בזה. דאי משום שכשלא יוציא כלי עציו ובגדיו וכו' יתטמאו. הרי אין כאן הפסד כשיתטמאו. דהרי אפשר להטבילן ויטהרו. ואפילו נימא כר' יהודה שגם החבילי עצים מטמאה. והנך אין להם טהרה במקוה. דלא אמרה תורה טבילה רק באדם וכלים. עכ"פ אין בהם הפסד דהרי יכול להסיקן תחת תבשילו מיד. ואי משום אוכלין ומשקין שבביתו. שכשיתטמאו ג"כ אין להם טהרה במקוה. אפ"ה אין כאן חשש הפסד. דיכול לשמרן לאכלן בימי טומאה שמצויי' לאדם בביתו בימי נדה וזיבה [אולם תמהני לרש"י [שבת דפ"ד ב'] דפשוטי כ"ע אין להן טהרה במקוה. וכמו כן לרמב"ם ריש הלכות מקואות מפץ אין לו טהרה במקוה. א"כ יש הפסד כשלא יוציא השלחנות והכסאות ומפצי המשכב שכולן פשוטי כלי עץ הן וכשלא יוציאן ויתטמאו אין להן טהרה במקוה. ואת"ל דהנך נמי משמרן לתשמיש אשתו בימי טומאתה. וכמ"ש לעיל באוכלין. ליתא. דא"כ בכלי חרס נמי דמסיק דעליהן קפיד רחמנא להפסדן. והרי גם בהן אין הפסד מדשמרן לתשמישי ימי טומאה. אע"כ דדוקא במאכל ומשקה. שבאכילתן מתבערים מהעולם. לא חיישינן שיבוא מהן לידי תקלה. אבל בכל כלי בתי קיום. כשהוא טמא אינו רשאי לקיימו בביתו. דאתא בה לידי תקלה לטמא טהרות שבביתו. וא"כ יש הפסד מרובה כשלא יוציא כל פשוטי כלי עץ הנ"ל וכדאמרן. י"ל דבאמת מה"ט קאמר ר"מ רק פך וטפיח שהן כלי חרס קטנים. והרי איכא נמי כ"ח גדולים כקדירות וקנקנים ותנור. אלא נקט רק כ"ח קטנים שאין הפסד כ"כ בשבירתן. חושש האדם שיבוא בהן לידי תקלה. ושוברן כשיתטמאו. אבל כל כלי גדול אין בו חשש כשיתטמא. דגונז אותו לתשמישיו בימי טומאה]:
דמדלא אמרה תורה בדרך החלטה. דכשיכנס הכהן ויאמר שהוא נגע. יהי' כל מה שבבית טמא. ע"כ לא לאשמעינן הדין אמרה תורה כך כ"א כמזהרת לבעה"ב שלא יפסיד ממונו. ועל זה מקשה מה חשש הפסד יש בזה. דאי משום שכשלא יוציא כלי עציו ובגדיו וכו' יתטמאו. הרי אין כאן הפסד כשיתטמאו. דהרי אפשר להטבילן ויטהרו. ואפילו נימא כר' יהודה שגם החבילי עצים מטמאה. והנך אין להם טהרה במקוה. דלא אמרה תורה טבילה רק באדם וכלים. עכ"פ אין בהם הפסד דהרי יכול להסיקן תחת תבשילו מיד. ואי משום אוכלין ומשקין שבביתו. שכשיתטמאו ג"כ אין להם טהרה במקוה. אפ"ה אין כאן חשש הפסד. דיכול לשמרן לאכלן בימי טומאה שמצויי' לאדם בביתו בימי נדה וזיבה [אולם תמהני לרש"י [שבת דפ"ד ב'] דפשוטי כ"ע אין להן טהרה במקוה. וכמו כן לרמב"ם ריש הלכות מקואות מפץ אין לו טהרה במקוה. א"כ יש הפסד כשלא יוציא השלחנות והכסאות ומפצי המשכב שכולן פשוטי כלי עץ הן וכשלא יוציאן ויתטמאו אין להן טהרה במקוה. ואת"ל דהנך נמי משמרן לתשמיש אשתו בימי טומאתה. וכמ"ש לעיל באוכלין. ליתא. דא"כ בכלי חרס נמי דמסיק דעליהן קפיד רחמנא להפסדן. והרי גם בהן אין הפסד מדשמרן לתשמישי ימי טומאה. אע"כ דדוקא במאכל ומשקה. שבאכילתן מתבערים מהעולם. לא חיישינן שיבוא מהן לידי תקלה. אבל בכל כלי בתי קיום. כשהוא טמא אינו רשאי לקיימו בביתו. דאתא בה לידי תקלה לטמא טהרות שבביתו. וא"כ יש הפסד מרובה כשלא יוציא כל פשוטי כלי עץ הנ"ל וכדאמרן. י"ל דבאמת מה"ט קאמר ר"מ רק פך וטפיח שהן כלי חרס קטנים. והרי איכא נמי כ"ח גדולים כקדירות וקנקנים ותנור. אלא נקט רק כ"ח קטנים שאין הפסד כ"כ בשבירתן. חושש האדם שיבוא בהן לידי תקלה. ושוברן כשיתטמאו. אבל כל כלי גדול אין בו חשש כשיתטמא. דגונז אותו לתשמישיו בימי טומאה]: