הלך הפשיון וחזר הפשיון
נ"ל דלהכי לא נקט הכא שהלך הפשיון ובא מחיה תחתיו. משום דדוקא בהי' בהנגע מחיה ופשיון ביחד. אז כשהלך הא' טמא מפני הב' [כפ"ד מ"ז]. אבל כשנולד המחיה אחרי שעבר הפשיון הרי זה כולל נמי שמהאום שהיתה כשיעור גריס הלך ממנה באמצע כשיעור הפסיון שפשתה הנגע בצד האחר. ונשאר מהאום ומהפסיון יחד כגריס. דהרי לכו"ע זה נמי הו"ל כעבר הפשיון [כפ"ד מ"ח] וכשנתהווה עי"ז מחיה באמצע הנשאר. אז בין לר"ע ובין לרבנן התם. לא יהי' הדין כבמשנתינו שתהי' כמו שהיתה דהיינו דאף קודם שיטמאו הכהן יהי' טמא. הא ליתא דהרי לרבנן התם כל שלא נשאר מהאום רק פחות מגריס חשבינן להנשאר כליתא. וא"כ אין כאן נגע כגריס ולא מחיה באמצעה וטהור לגמרי. ואפי' לר"ע התם דס"ל דמצטרפין הנשאר מהאום ופסיון הנשאר. עכ"פ מודה דכיון שלא נשאר מהאום כגריס. דיינינן להנשאר לפנינו מהאום ולהפשיון ביחד כנגע מחדש. דאע"ג שיש בנגע זו מחיה. עכ"פ כל עוד שלא יטמאו הכהן. כבר נתבטל טומאה ראשונה שבו [ואם פגע בו רגל רשאי להביא צפרים ולהתטהר מטומ' נגע הראשונה]. וכדקאמר התם בפירוש תראה בתחלה. ובמשנתינו הרי קאמר שנשאר בטומאתו. וא"כ אי הוה נקט תנא שהלך הפשיון ובא מחיה תחתיו. היה צריך לפרש דהיינו רק בהלך אותו פסיון בעצמו שפשה תחלה. ונשאר האום כגריס. ונולד בהאום מחיה. דאז לכ"ע. מדנשאר כגריס מהנגע הראשונה ונולד בה מחיה. הרי הוא בטומאתה כבתחילה. ומדהי' צריך להאריך בפירושו כאן להכי שביק לי' לגמרי. מדממילא שמעינן לה:
נ"ל דלהכי לא נקט הכא שהלך הפשיון ובא מחיה תחתיו. משום דדוקא בהי' בהנגע מחיה ופשיון ביחד. אז כשהלך הא' טמא מפני הב' [כפ"ד מ"ז]. אבל כשנולד המחיה אחרי שעבר הפשיון הרי זה כולל נמי שמהאום שהיתה כשיעור גריס הלך ממנה באמצע כשיעור הפסיון שפשתה הנגע בצד האחר. ונשאר מהאום ומהפסיון יחד כגריס. דהרי לכו"ע זה נמי הו"ל כעבר הפשיון [כפ"ד מ"ח] וכשנתהווה עי"ז מחיה באמצע הנשאר. אז בין לר"ע ובין לרבנן התם. לא יהי' הדין כבמשנתינו שתהי' כמו שהיתה דהיינו דאף קודם שיטמאו הכהן יהי' טמא. הא ליתא דהרי לרבנן התם כל שלא נשאר מהאום רק פחות מגריס חשבינן להנשאר כליתא. וא"כ אין כאן נגע כגריס ולא מחיה באמצעה וטהור לגמרי. ואפי' לר"ע התם דס"ל דמצטרפין הנשאר מהאום ופסיון הנשאר. עכ"פ מודה דכיון שלא נשאר מהאום כגריס. דיינינן להנשאר לפנינו מהאום ולהפשיון ביחד כנגע מחדש. דאע"ג שיש בנגע זו מחיה. עכ"פ כל עוד שלא יטמאו הכהן. כבר נתבטל טומאה ראשונה שבו [ואם פגע בו רגל רשאי להביא צפרים ולהתטהר מטומ' נגע הראשונה]. וכדקאמר התם בפירוש תראה בתחלה. ובמשנתינו הרי קאמר שנשאר בטומאתו. וא"כ אי הוה נקט תנא שהלך הפשיון ובא מחיה תחתיו. היה צריך לפרש דהיינו רק בהלך אותו פסיון בעצמו שפשה תחלה. ונשאר האום כגריס. ונולד בהאום מחיה. דאז לכ"ע. מדנשאר כגריס מהנגע הראשונה ונולד בה מחיה. הרי הוא בטומאתה כבתחילה. ומדהי' צריך להאריך בפירושו כאן להכי שביק לי' לגמרי. מדממילא שמעינן לה: