ברטנורא על משנה נדרים · פרק 10 · משנה 8

הפרת נדרים. שאמרה תורה (במדבר ל׳:ט׳) ואם ביום שמוע אישה יניא אותה:

כל היום. עד שתחשך, שנאמר ביום שמעו. והא דכתיב מיום אל יום צריכא, דלא תימא ביממא אין בליליא לא, קמ״ל מיום אל יום דזימנין שיש לו זמן להפר מעת לעת, כגון אם נדרה בתחלת הלילה:

ויש בדבר להקל ולהחמיר. כלומר פעמים שיש להפרה זמן מועט ופעמים זמן מרובה:

נדרה בלילי שבת. האי דנקט בלילי שבת לאשמועינן שמפירין נדרים בשבת ואפילו שלא לצורך השבת. והחכם אינו מתיר בשבת אלא נדרים שהן לצורך השבת, ואע״פ שהיה לו פנאי מבעוד יום יכול להתיר לצורך השבת:

שאם לא הפר וחשכה אינו יכול להפר. שאין הפרת נדרים מעת לעת אא״כ נדרה מתחלת הלילה. ולענין הפרה אינו מועיל עד שיאמר מופר לך כלישנא דקרא, דהפרת הבעל הוא מכאן ולהבא בלא טעם, כמו את בריתי הפר (בראשית י״ז:י״ד). וחכם הוא שאומר מותר לך אין כאן נדר ואין כאן שבועה שהוא עוקר הנדר מעיקרו. ואם אמר החכם בלשון הפרה והבעל בלשון התרה, אינו מותר ואינו מופר. ואם אמר אם לא נדרת מדירך אני, דבריו קיימים, ואין צריך שיאמר קיים ליכי, הואיל ואפילו שתק כל אותו היום הנדר קיים, בדבור כל דהו נמי הוי קיום. ובשבת יאמר טלי אכלי טלי שתי, ולא יפר כדרך שיאמר בחול, והנדר בטל מאליו. ואם אינו יכול להכריחה, מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו. ודוקא ביטול כגון טלי אכלי שהוא מכריחה לעבור על נדרה הוא שמועיל אם חשב בלבו אע״פ שלא הוציא בשפתיו, אבל הפרה שאינו מכריחה לעבור על הנדר צריך להוציא בשפתיו ולא סגי אם הפר בלבו: