הון עשיר על משנה עירובין · פרק 5 · משנה 4

וחוזר למדתו. כתב הר"ב, דאם אינו יכול להבליעו כנגד העיר שהוא רחב מחמשים אמה, יכול לילך שלא כנגד העיר במקום שאינו רחב כל כך להבליעו, ואם הוא כצורה זו שהחסרון הוא מצד העיר, צ"ל דכשמגיע כנגדו מצד הקצר כגון בנקודת א', שמרחיק עצמו משם וחוזר לאחוריו כל כך אמות שיכלה החבל בקצה המקום הקצר, כגון שיעמוד בנקודת ב' אם יהיה משם לנקודת א' חמשים אמה ויעשה חשבון כמה אמות חזר, וכשמגיע לסוף התחום מודד בחבל מדידה יתירה וינכה ממנה כל האמות שחזר ויוסיפם על מדידת הארבעים ושם ירשום התחום, שהרי מה שחזר כבר היה בכלל והוא חזר ומדדו, הרי שבארבעים חבלים שהם שיעור התחום חיסר בהם כל מה שחזר על כי מדדו שני פעמים והכניסו בחשבון שני פעמים, ולכן צריך להוסיף אותו על מדת הארבעים, ולמדוד התוספת לבד א"א שאין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה, ולכן צריך לעשות כמ"ש:

הגיע להר. כתב הר"ב, והוא שלא יהיה זקוף הרבה, שלא יהיה גבהו עודף על שליש ממדרונו, ע"כ. ואפשר דמן הכבשים שבמקדש למדו, דגרסינן בזבחים דף ס"ג ע"א אמר רמי בר חמא כל כבשי כבשים שלש אמות לאמה, חוץ מכבשו של מזבח שהיה שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע. ופירש רש"י שכל הכבשים שהיו שם היה מדרונם ג' אמות לכל גובה אמה, חוץ מכבש הגדול שהיה מדרונו לכל גובה אמה ג"א וחצי ואצבע ושליש, כי כן עולה החשבון לל"ב אמות מדרון לגובה ט', כדי שיהיה נוח לעלות במשא אברים כבדים, ע"כ. א"כ אפוא שיפוע ההר הזה, הוא דומה לשאר כבשי בית המקדש שאף הם היו נוחים לעלות שהרי לכך היו עשויין, ולא קפדינן שיהיה נוח לעלות במשא כבד ככבש הגדול, שאין אדם מוציא משא ביום השבת, ובזה נחו הרגשות התי"ט: