מלאכת שלמה על משנה אהלות · פרק 1 · משנה 6

אדם אינו מטמא וכו'. מאי דקשה אמתני' כתבנוהו בסוף יבמות:

מגוייד. פי' הרא"ש ז"ל מחותך הורידין:

ואפי' גוסס. בריש פרק מי שאחזו הביא הר"ן ז"ל סברת רבינו יואל ז"ל דהא דאמרי' הכא דחשיב כחי היינו דוקא במילי דאתי ממילא כי הני דקתני במתני' אבל גיטו ומתנתו דמכח דעתו ודבורו אתו לא אבל ר"י ז"ל סובר דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו וכל שהוא מדבר ודעתו מיושבת עליו מתנתו מתנה וגיטו גט ע"ש ועין עוד במה שכתבתי בשמו בפ"ק דערכין סי' ג':

מאכיל בתרומה. את אמו דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי בי' יאכילו בלחמו:

עד שתצא נפשם. ולענין טומאת אוכלין אינו כן אלא אם שחט בהמה חיה ועוף אע"פ שעדיין הם מפרכסי' מקבלין טומאה:

הותזו ראשיהן. פ"ק דחולין דף כ"א אמרי' מאי הותזו ריש לקיש אמר הותזו ממש ר' אסי אמר ר' מני כהבדלת עולת העוף דר"א ב"ר שמעון. והתם גרסי' כזנב הלטאה וכו' ויש להסתפק אי הוו גרסי תוס' ז"ל וכן בהמה חי' ועוף שכן כתבו שם הותזו ראשיהן גבי בהמה חי' ועוף מתנייא בסדר טהרות ולא גבי שרצים כדפירש בקונטרס ע"כ. ופי' כזנב הלטאה שאע"פ שנחתך לגמרי מפרכס ולא משום שיש בו חיות. וברמב"ם ספ"ד דהלכות שאר אבות הטומאו' הביאו לענין הותזו ראשיהן דשרצים וז"ל השרץ אינו מטמא עד שימות הותזו ראשיהן אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף אע"פ שהן מפרכסין כזנב הלטאה מטמאי' ע"כ וכתוב שם בכסף משנה ומפ' רבינו דרבותא קמ"ל אע"פ שמעורין בעור הגוף דאל"כ פשיטא ע"כ: