הון עשיר על משנה דמאי · פרק 6 · משנה 6

בש"א וכו'. הנה פי' הר"ב הוא בירושלמי (ה"ה כז:) מפורש, ואיתא נמי שם ושוין שהוא מוכר לו שיבולין לעיסתו, אע"פ שיודע שאינו עושה אותם בטהרה, ע"כ. א"כ אפוא פלוגתיהו דהכא לא תליא במה שפי' הרמב"ם אי אסור לגרום טומאה או לא, דלכלהו אסור מכיון שכבר הם תלושים והוטבלו, ולא התיר ב"ה אלא משום דתלינן בתליה כל דהו, שיאכלם קודם שיבאו לידי טומאה כי כן דרכם כדאיתא בירושלמי, מכלל דבלי תליה אף הוא מודה דאסור, והא דמסיק תלמודא דמותר לגרום טומאה לחולין, היינו לבלתי טבולין למעשרות, או שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות, וכן היא מסקנת כל הפוסקים, ואף ב"ש מודה בזה, והיינו דאמרינן בירושלמי הנ"ל ושוין שהוא מוכר לו שיבולין וכו', דשבולין עדיין לא נטבלו עד אשר ימרחו. וא"כ הוא יש לתמוה מהרמב"ם דתלה פלוגתיהו באם אסור לגרום טומאה או לא, דהרי מוכח דאינו כן, וא"א לפרש מתניתין בזתים שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות, דא"כ מ"ש שבולין דשוין מזתים שלא הגיעו לעונת המעשרות דפליגי, ועוד מאי אף למעשר דקאמר ב"ה, הלא אף לבלתי מעשר שרי כל שלא הגיעו, דהרי לא אסרינן למכור הפירות לבלתי מעשר במעשרות פ"ה משנה ג', כי אם משבאו לעונת המעשרות, דהכי תנן התם, וא"כ אף אם אפשר בדוחק לפרש פי' הירושלמי על דרך הרמב"ם, עדיין אין לשון המשנה מיושב. ומה שכתב התי"ט דמשנה אחרונה זו הובאה בע"ז (דף נו.), לא דקדק בלשונו דהתם לא נזכר שום משנה, כי אם דלמשנה ראשונה אסור, ולמשנה אחרונה מותר, ולכן מחוורתא מה שפירש הר"ב והר"ש:

וצנועי. נראה דרמז לנו שהיו זהירים בזה בהצנע, ולא היו מגלים עצמם שלחוש לדברי בית שמאי עושים כן, שלא לבא לידי מחלוקת עם חבריהם, הבלתי זהירים בזה על כי ידעו דהלכתא כותיהו: