ר"ש משאנץ על משנה כלים · פרק 17 · משנה 4

שלשה אחוזים. לכאורה משמע דמוציא רימון דכל דוכתא לאו רימון אחד דוקא אלא שלשה אחוזים שדרכן כך להיגדל ולהיתלש ביחד אבל קשה בפרק אלו קשרים (שבת דף קיב:) דבעי חזקיה ניקב במוציא רימון וסתמו וחזר וניקב במוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רימון הוה ליה למימר ניקב במוציא רימון וסתמו וחזר וניקב במוציא רימון וסתמו עד שהשלימו לשלשה רימונים ואם נפרש דלעולם בחד רימון משערים אלא רימון הגדל יחידי או שנים שנים גדולים יותר מדאי והגדלים ד' ד' קטנים יותר מדאי לה"ק דבאותם הגדלים ג' ג' משערינן לא יתכן כלל לפרש כן דהא קתני בה באידך בבא לא גדול ולא קטן אלא בינוני ונראה לפרש דכשניקב במוציא רימון אכתי חזי לרימונים דכשהכלי מלא רימונים מתוך שדוחקין זה את זה אין טפלים ממנו אלא א"כ רחב כשלשה ונקט אחוזים משום דלא תימא כשלשה זה אצל זה דהיינו ארכו כשלשה רימונים ורחבו כרימון אחד אלא כשלשה אחוזין דהיינו דקיימי כחצובה כשלשה רגלי קנקן. ובכל דוכתא דלא מזכיר אלא רימון אחד לפי שטעם הכשירו תלוי בזה שהרימון נופל מן הכלי ומשום דלא מזכיר בשום דוכתא אלא כמוציא רימון לשון יחיד נקט חזקיה בבעיא שלו ניקב כמוציא זית:

שיטול ויהלך. מתוך נענוע של נטילה והילוך נופל טפי. וכן מתוך הפשלת קופה לאחוריו:

שאין יכולין לקבל רמונים. שהן קטנים דכולהו אין מחזיק רימון. רובע הקב שיעורו ברובו בס"פ המצניע גבי ה' מדות בכלי חרס משמע דלא שיערו זוטרי ברובן אלא לענין צ"פ אבל לענין טומאה בזיתים הני מילי בכלי חרס אבל הכא בכלי עץ דר"מ דאמר הכא ברובו ובמוציא רימון מודה בכלי חרס כמוציא זית כדתנן לעיל בפ"ג:

נפרצו. היינו בדופנותיהן:

נגממו. בשפתותיהן בפיו של כלי ולא הוי כמו חוטין החיצונות שנפגמו או נגממו וכמו גוממו עם השופי דפרק ג"ה (דף צב:) ויש ליישבו לצד זה: תניא בתוספ' [ב"מ פ"ו] ושאר כל הכלים שאין יכולין לקבל זיתים כמו השפופרת והשנגון שיעורן ברובן דברי ר"מ רבי אלעזר בר ר"ש אומר בתבלין נפרצו שיעורן בתבלין נגממו שיעורן בכל שהו: