תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא מציעא · פרק 9 · משנה 13

[אות עז] במשנה אלמנה כו' אין ממשכנין אותה. נקט אלמנה שאין לה עוזר ולא תומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצאה מרשותו וה"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה כ"כ הסמ"ע (סי' צ"ז ס"ק כ"ב). ודעת הש"ך שם דדוקא באלמנה דלבה שבור ודאוג. משא"כ גרושה. ודעת הט"ז שם דאפילו בתולה בכלל כי היכי דלר"ש דהטעם דקרא דאתה משיאה שם רע בשכנותיה ממילא הוא הדין בתולה. ה"נ לת"ק דלא מצינו דפליג בהא. ונקט אלמנה דדיבר הכתוב בהוה דדרך אלמנה להיות בעלת משא ומתן משא"כ בתולה. ומסתימת כל הפוסקים משמע דכל מילי אין ממשכנים אלמנה. ובגד דקרא לאו דוקא. אולם בש"ג כ' בשם הריא"ז שלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה וכדומה. אבל שארי כלים כגון כוסות של כסף וכיוצא ראוי למשכן הימנה שאין זה בכלל בגד עכ"ל:

[אות עח] תוי"ט ד"ה ואת המחרישה. באם עבר וחבל מיירי. אבל תוס' ס"ל דלרבא דאי עבד לא מהני צריך להחזירו לגמרי אף דילפינן מהשב תשיב אפילו שלא ברשות היינו לגבי לאו דלא תבא אל ביתו אבל בלאו דלא יחבול לא. וכן לאביי דס"ל בכ"מ אי עביד מהני בחבל כלי אוכל נפש א"צ להחזיר כלל אפי' מדין השבת עבוט. והנה לכאורה לאביי זהו רק בחבל דרך נתוח אבל בחבל מביתו כלי א"נ הא מ"מ כיון דעבר גם על לא תבא מחוייב לתקן הך לאו בעשה דהשבת עבוט ומה בכך דלא יתקן בזה עשה דהשבת עבוט. אמנם יקשה לי לפ"ז על מה שהקשו תוס' (דקט"ו ע"א ד"ה וחייב) דאמאי אמר אביי כו' ועו"ק דהיכי חשיב ליה אביי ניתק לעשה הא לא אשכחן דנתקו הכ' כדאשכחן גבי השבת עבוט דלא תבא כו' הא י"ל דההיא מעשה דחבל סכינא דאשכבתא היה מתוך ביתו וא"ל זיל אהדור מדין ניתוק לעשה דלאו דלא תבא. ואי דלישנא דזיל אהדר משמע דלגמרי להדר הא אף אם עשה דהשב תשיב יהא גם על לאו זו דכלי א"נ. הא העשה הוא רק לכסות יום ביום. אע"כ דבאמת א"ל זיל אהדר כדין השבת עבוט. ובזה תהיה מיושב קושייתם הראשונה דאיך קתני וחייב משום ב' כלים הא לאביי הוי לאו הניתק לעשה דהא א"ל זיל אהדר והיינו דאביי אמר ליה לנתק לאו דלא תבא אבל לא מנתק בזה לאו דלא יחבול והיה מיושב הכל ברווחא. ואולי יש לדחוק דקושייתם רק על לשון דאמר אביי זיל אהדר דהו"ל כלים שעושים בו א"נ משמע דמדין כא"נ אמר כן. ואף הא באמת בלא"ה חייב משום השבת עבוט ובלאו דוקא נקט דהוי כלים דא"נ. מ"מ אם דמדין כלים דא"נ לא היה חיוב השבה ל"ש למנקט כלל האי לישנא ועדיין צ"ע. ולשיטת תוס' דבכלים דא"נ לרבא מחזיר לגמרי ולאביי לא מחזיר כלל קשה לי במה דפרכינן בתמורה מאי איכא בין אביי לרבא והא נ"מ בפשוטו בחבל כלים דא"נ:

[אות עט] שם ד"ה ואם. שבכל יום ויום יחזירו משכונו. ומ"מ לא רצה הגמ' (היינו ר"מ. מהרש"א) לתרץ כן כשאומר למה ממשכנו מעיקרא דעדיפא מיניה משני עכ"ל תוס' ולענ"ד היה נראה דהך סברא שלא יוכל לכפור וממהר לפרוע מספיק רק היכי דלא מגרע כחו במה שמשכנו והיינו בחוזרים וממשכנים. אבל במשכנו מעיקרא דמגרע כחו דאם אינו ממשכנו יש לו זכות לאחר זמן ב"ד לגבותו בפרעון אם אין מסדרים לבע"ח אבל במשכנו דהוטל עליו חיוב השבה לעולם אין מוכרים אותו וכמ"ש תוס' בד"ה מהו שיסדרו. מש"ה הוצרך ליתן טעם שלא יהא שביעית ולא יהיה מטלטלים אצל בניו:

[אות פ] שם ד"ה אין. בא לאסור ניתוח המותר במק"א. והא דאפקי' בל' חבלה ולא בל' ניתוח כדי לעבור במשכון בב' לאוין תוס'. ולא זכיתי להבין הא הב' לאוין הם לאו לא יחבול ולאו דלא תבא וא"נ הוי כתיב לא ינתח והיה נוטלו מביתו היה ג"כ ב' לאוין דהרי בנטלו מביתו פשיטא דיש בו משום לא ינתח ועובר ג"כ על לא תבא (ועיין):