תוספות רבי עקיבא איגר על משנה בבא מציעא · פרק 5 · משנה 1

[אות מא] במשנה המלוה סלע. הא דלא נקט ב' דינרים או סלעים בג' דומיא דסאתים בג' קמ"ל בזה דלא נימא דסלע בדינרי' הוי דרך מו"מ כיון דאינו נותן לו יותר מאותו מטבע ולא יהיה רבית דאורייתא כיון דזמנין מייקרי סלעים או זיילי דינרין וקאי ה' בסלע ואשמעינן מתני' כיון דשניהם מטבע הוי מקרי הלואה ואסור מדאורייתא ובמטבע זהב על של כסף דחד לגבי חבריה פירא הוי כדלעיל (ר"פ הזהב) באמת לא הוי ריבית דאורייתא. פ"י:

[אות מב] תוי"ט ד"ה ויין. ונראה שר"ל דיש לו מעות עכשיו. איני יורד לעומק דעת תוי"ט בזה דמה דאמרי' דאי יש לו יין מותר דקאי במש"פ מה צורך שיהיה להמוכר מעות דזהו שייך באין לו ויצא השער דאין פוסקי' במלוה בזה ס"ל לכמה פוסקים דביש למוכר מעות כיון דיצא השער ומצוי לקנות בזה כיון דיש למוכר מעות שיכול בקל לקנות בהם חטים הוי כיש לו. אבל הכא ביש לו מה שייכות ומה עדיפות יש בין יש למוכר מעות או לא (ועיין):

[אות מג] בא"ד ומהם הרמב"ם. אין זה מוכרח בכוונת רש"י דיש לומר דמיירי דפוסק בהנאת מחילת מלוה וכמו דצריך לומר בפשטו בדעת תוס' דנראה להדיא מדבריהם בסוגיא (דף ס"ב ד"ה אעפ"י) דהיתר דרבית תלוי באם הוי קנין לענין מש"פ. והרי תוספות ס"ל בפשיטות דאין קונין במלוה כמבואר בדבריהם במסכתין (דף מ"ו ע"ב) ד"ה יש דמים וכן בדבריהם לעיל (דף ט"ז ע"א) ד"ה האי שטרא. וא"כ הא דיש לו יין מותר ע"כ מיירי בהנאת מחילת מלוה (אלא דקשה קצת דמאי פרכינן מברייתא דהיה נושה כו' דלמא הברייתא מיירי בפסק בגוף החוב ולא בהנאת מחילת מלוה) ולומר דס"ל לתוס' דאף דאין קונין במלוה מ"מ הוי קנין לענין מש"פ יקשה מדברי תוס' בשמעתין ד"ה הרי שנושה כו' תימא דהלא מעות קונות הכא וכו' ומה הקשו דלמא מיירי בלא אמר בהנאת מחילת מלוה דלא הוי קנין כלל וההיא דיש דמים כחליפים הא ס"ל לתוס' שם באמת דמיירי בהנאת מחילת מלוה. אע"כ דס"ל דבזה לא פליג ר' אושעיא דס"ל דבמלוה ליכא קנין כלל אפילו לענין מש"פ והוי כרבית. ובעיקר הך קושית תוס' מההיא דיש דמים לא הבנתי דהתם מקרי לא שכיח כיון דחוב בא מכח מכר שמכר לו הפרה ל"ש לקנות בו אבל בחוב דעלמא לא עדיף מממון בעין ולא מצינו דמקרי ל"ש וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מהלכות מכירה) להדיא וכן כתבו כל הפוסקים ולא מצינו מי שיביא דעת תוס' בדרך חולקים דבחוב דעלמא קונה אפי' מדרבנן דהוי ל"ש. וצע"ג: ודרך גררא נתקשיתי בלשון הרמב"ם בזה (פ"ה מה"מ ה"ד) ואחר שנתחייב שמעון היה לו יין או בהמה או עבד וכו'. ולשון או עבד קשה לי הא עבדים בלא"ה קונה בכסף אפי' מדרבנן כדקתני במתני' פ"ק דקדושין ע"כ נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וכ"כ הרמב"ם (רפ"ב מהלכות מכירה). וצ"ע: