רמב"ם על משנה דמאי · פרק 1 · משנה 4

מערבין בו. ערובי חצירות וערובי תחומין:

ומשתתפין בו. הוא שתופי מבואות והוא העירוב שיעשוהו אנשי המבוי כדי שיהא מותר להם להשתמש מחצר לחצר בשבת כמו שיתבאר בעירובין:

ומברכין עליו. הוא שיברכו עליו ברכת המזון:

ומזמנין עליו. כשיהיו האוכלים שלשה כאשר בארנו בברכות:

ומפרישין אותו ערום. ר"ל יוציאו מה שצריך להוציא והיא תרומת מעשר ומעשר שני והוא ערום לא יהיה חייב עליו ברכה ועל כן יפרישוהו ערום ואלו נתחייב עליו ברכה על הפרשת תרומת דמאי ממנו לא הותר לו לברך עד שיכסה עצמו. ומותר לו ג"כ להפריש תרומת דמאי בין השמשות ואינו מותר לעשות כן בודאי מפני שבין השמשות ספק אם הוא מן השבת או מן החול ואינו מותר להפריש תרומות ומעשרות בשבת כמו שיתבאר במקומו:

ובעבור שעיקר חובת דמאי מה שזכרתי לך הוא שיוציאו מעשר שני בלבד ואף על פי שאין אנו יודעין אם הוציאו ממנו מעשר ראשון ואם לאו למדנו מהענין הזה שאם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום [משא"כ בודאי] ר"ל בטבל האמתי אם הוציא מעשר שני קודם מעשר ראשון* וזה מותר בלבד שישמור השיעורין והדמיון בזה כגון אם היו מאה סאין חטין יוציא עשר סאין תחלה ויאמר זה מעשר שני ואח"כ יוציא עשרה סאין ויאמר זה מעשר ראשון ועל כן שים לבך לשמור ענין זה:

וגרדי. הוא אורג:

וסורק הוא עושה הצמר במסרק והשמן שיסוך בו האורג ידו אינו מאבדנו בגופו ולפיכך הוא חייב בדמאי ואשר ימשח בו סורק הצמר הוא נאבד בצמר ומפני זה פטור מן הדמאי וענין פטור שלא יתחייב להוציא ממנו מעשר דמאי: