משנה לחם לאונן עתי"ט מ"ש בשם הירושלמי. וצ"ב דהא ודאי אין אנינות בלי טומאה. אלא דטומאה שכיחא בכל גוונא. בין דמת. בין דשאר טומאות. משא"כ מיתה לא שכיחא. כדאמרינן ריש יומא טומאת ביתו שכיחא. טומאת מת לא שכיחא (אע"ג דלגבי נדרים מיקריא שכיחא. ע"ש) אבל עדיין לא נתיישב לי טעמו של הירושלמי כאן. מאחר שיש בו לאו של תורה בודאו. מדוע לא גזרו על ספקו. כדרכם ז"ל. לעשות משמרת. וכמצוה עליהם. אע"פ שספק זה קל. גם אנינות יש בה חשש כפול. דילמא אגב מרריה קנגע נמי. עמ"ש בס"ד רפ"ח דפסחים. והרי יש כאן איסור טומאה ואנינות. וצ"ע.