לחם שמים על משנה נדה · פרק 10 · משנה 1

תנוקת ע"פ רע"ב. שבדורות אחרונים משפשטה חומרת ר"ז כו' אפילו קטנה שלא הגיע זמנה ולא ראתה. לאחר שבעל ב"מ. אין מותר לו לבוא עליה כו'.

עיין מ"ש הרא"ש. אכן לי נראה עיקר הטעם של חומרא זו. שחשו חז"ל לחמוד גדול שפותח מקור דמיה (וא"ת אדרבה דם חמוד טהור הוא. עמ"ש בס"ד בחי"ג) כמ"ש תבעוה לינשא ונתפייסה. צריכה לישב שבעה נקיים. ואם אפילו בתביעה בעלמא. ובאשה שכבר טעמה טעם ביאה (דלא תקיף יצרה כולי האי. וכדאמרינן כה"ג בזכר. אע"ג דצערו מרובה) כך. בתנוקת שלא ידעה איש. עאכ"ו שיש לחוש בשעת מעשה. אפילו כבר טבלה. ותו משום בעתותא דמרפיא. כדאמרינן עה"פ ותתחלחל. שפרסה נדה. לכן ראוי להחמיר גם בספק ואין למדין מדורות הראשונים. שהיו חזקי טבע. וכמו שמצינו בכמה דברים. אמרו שירדה חולשה לעולם בדורות אחרונים. זה ברור בעיני בעזה"י ודברי הרא"ש בכאן אינן מספיקין כלל.

אבל דעת ראב"ד פליאה נשגבה לא אוכל לה. מה ראה על ככה. לעשותה כנדה ודאית. גם בטרם ידענו אם ראתה מאומה. ושמא ממשפחת דורקטי היא. אף דלא שכיח. מיהא חומרא בעלמא היא. דאפילו מצא דם. ודאי טהורה מדינא. תלינן במידי דשכיח ודם בתולים. הרי שור שחוט לפניך. הבו דלא לוסיף. לאחזוקי איסור ודאי. בלי שום ריעותא.