משנת ארץ ישראל על משנה תמיד · פרק 3 · משנה 9

מי שזכה – בפיס, בדישון מזבח הפנימית ניכנס ונטל הטני – הנזכר במשנה ו, והניחו לפניו היה חופן ונותן לתוכו – הטני (שצורתו כקופסה) היה ריק, והכוהן היה חופן בידו את שרידי הקטורת שעל המזבח הפנימי ומכניסם לקופסה, באחרונה כיבד את השאר לתוכו – כיבד משמעו טיאטא ביד או בסמרטוט וגרף את כל מה שלא אסף ביד לתוך הטני, והניחו – את הטני. לא ברור היכן הניחו, ויצא – מהאולם. כוהן כזה סיים את חובותיו והשתתף, מאוחר יותר, בשאר המטלות, בעיקר בקבלת קרבנות מיחידים.

מי שזכה בדישון המנורה ניכנס – ובידו הכוז הנזכר במשנה ו, מלא שמן, ומצא שתי נירות מזרחים דולקין – אם מצא את המנורה במצב שבו שני נרות לפחות דולקים, ובהמשך דיון על מצבים שונים.

מדשן את השאר ומניח אלו במקומן – הכוונה ששני נרות ימשיכו לבעור תמיד. בזמן שהשניים בוערים אפשר לטפל בשאר הנרות – לנקות את האפר הקודם, למלא שמן ולהדליק – ואחר כך לטפל בשני הנרות המזרחיים.

מצאן – את הנרות המזרחיים, שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים – מטפל בהם מבלי פגוע ביתר הנרות, ואחר כך מדשן את השאר – המשנה מניחה שבכל מצב היה מספיק שמן כדי שלפחות חלק מהנרות יבערו עד למחרת בבוקר, ואבן בפני המנורה ובה שלש מעלות – הדום אבן, שעליה כהן עומד ומטיב את הנירות – כדי שיגיע לגובה המתאים, הניח את הכוז על מעלה שנייה – של ההדום, ויצא – והשאיר את הכוז שם. מאוחר יותר יוציא כוהן אחר את הכוז (להלן פ"ו מ"א). הירושלמי שואל למה הכוהן משאיר את הכוז ואינו לוקחו עמו, ועונה שהמטרה הייתה להרבות את הטקס: "אמר רבי יוחנן כדי לעשות פומפי לדבר. אמר רבי והלא כהן המדשן את המזבח הפנימי יכול הוא לדשן את המנורה, אלא לעשות פומפי לדבר. תמן תנינן, הניח הכוז על מעלה שנייה ויצא, ונטל את הכוז ממעלה שנייה ויצא, אמר רבי יוחנן ולמה היה נכנס לקטרת שני פעמים, אלא כדי לעשות פומפי לדבר" (יומא פ"ב ה"ג, לט ע"ד). התלמוד מוותר, אפוא, על פירושים סמליים לטקס. ודאי שניתן היה לקשר זאת בדרך סמלית לעקרונות היסוד היהודיים, אך התלמוד חוזר על הנימוק של עשיית "פומפי" (פומבי), כלומר שכללי הכבוד והטקס הכתיבו את סדר הפעולה במקדש.

צורת המנורה הקדומה נדונה רבות במחקר, וזאת לאור הממצא הארכאולוגי (מנורות מהתקופה שהמקדש היה קיים) ומקורות ספרותיים (חז"ל ויוספוס). אחת השאלות היא האם היה למנורה בסיס מעין הדום, או שלוש רגליים (איור 62). בהחלט ייתכן שאותם מקורות, כמו קשת טיטוס, שבהם נראה בסיס מעין מדרגות, מושפעים מהתיאור המנוסח במשנתנו, כלומר הם ציירו את המנורה עם ההדום שלפניה כפי שהיה מוכר בזמן שהמנורה הופעלה. מן הסתם הדום כזה היה קבוע ברצפה ובלתי ניתן לטלטול, אך במסגרת החופש האמנותי והדמיון היוצר ניתן היה לשחזרו. לא נעסוק כאן בצורת המנורה, ונסתפק בהערה כללית. יש להבחין בין המנורה של בית ראשון המתוארת בתורה לבין מנורות בית שני. בידינו תיאורים מספר של מנורת המקדש מימי הבית: על קיר בית מגורים של אחד מעשירי ירושלים, על מטבעות החשמונאים ובקשת טיטוס המפורסמת, ולאחרונה התגלה תבליט אבן מבית כנסת במגדל מימי בית שני (טרם פורסם). ההבדלים בין הציורים הקדומים גדולים למדי. גם העדויות הספרותיות סותרות זו את זו (איור 63)⁴⁹בצורת השולחן נדון במבוא למסכת מנחות. . נראה, אפוא, שבבית שני היו מנורות שונות בצורות שונות במקצת זו מזו. לכן הן נחשבו בעיני האיסיים כפסולות, וגם במחשבת חז"ל הן נתפסות כפחותות במעמדן. לעתיד לבוא יתגלו כלי המקדש ה"אמִתיים" ויפארו את המקדש ה"אמִתי". זאת ועוד; התורה מפרטת את מבנה המנורה ומתמקדת בחומר הגלם, במספר הקנים ובקישוטים. עדיין נותר מקום רב לפרשנות באשר למבנה המדויק, בעיקר לגבי מידות המנורה וצורת הקנים שלה. ייתכן שבוני הכלים בבית שני סברו שדי בשמירת ההנחיות המפורשות שבתורה, כאשר יתר פרטי המנורה לא נקבעו על ידי מסורת קשיחה כי אם עוצבו בידי האומן (בעל המלאכה). ייתכן גם שהאומנים רצו להדגיש שכלי המקדש הנוכחי אינם מושלמים, כשם שהקודש עצמו אינו מושלם, אבל לעתיד לבוא ירד המקדש ה"אמִתי" משמים, ובו יהיו הכלים ה"אמִתיים". תפיסה כזאת של מקדש "אמִתי" בשמים ידועה לנו מתקופת בית שני⁵⁰פלוסר, בית מקדש; אורבך, ירושלים. . מעבר לכך, במקדש בית שני היו מנורות רבות. יוספוס מדבר על עשר מנורות שפעלו בו בזמן, בנוסף לכך היו מנורות להחלפה, וכן שנינו: "כל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים, שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהן" (חגיגה פ"ג מ"ח). מנורה שהיה חשש שנטמאה הוטבלה, ומן הסתם הוצבה במקומה מנורה אחרת.

זו הסיבה לכך שיש בידינו סדרת תיאורים וציורים שונים של המנורה⁵¹החומר הרלוונטי מרוכז בספרה של חכלילי, אמנות. . כידוע נגנזו כלי המקדש הראשון (כלומר בפועל הם נעלמו)⁵²ראו פירושנו לשקלים פ"ו מ"ב. , ובמקדש השני שימשו אפוא כלים אחרים שהיו להם צורות שונות.