משנת ארץ ישראל על משנה תמיד · פרק 2 · משנה 2

החלו מעלין באפר – את האפר. במינוח זה נעסוק בסוף המשנה הבאה.

על גבי התפוח – בהמשך יוסבר התפוח, ותפוח היה באמצע המזבח פעמים עליו שלש מאות כור – זו נקודת המרכז של המזבח, ולפי התיאור היא מעט גבוהה יותר, מעין במה קטנה. ברוב שרטוטי המזבח של הפרשנים התפוח אינו מופיע, אולי משום שאינו נזכר במסכת מידות המתארת את המזבח (פ"ג מ"א). שלוש מאות הוא אחד ממספרי הגוזמה הרגילים. המשנה בשקלים מתארת את הפרוכת: "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן, פרוכת עביה טפח, ועל שבעים ושנים נימין נארגת, ועל כל נימא ונימא עשרים וארבעה חוטין. ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה, ומשמונים ושתי רבוא⁷ראו פירושנו לשקלים שם שם. נעשית, ושתים עושין בכל שנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה" (פ"ח מ"ה). היו מבין הפרשנים שניסו לחשב ולהוכיח שהמספר מדויק, אך נראה שיש להעדיף את הסבר הירושלמי "גזומא" (שקלים פ"ח ה"ד, נא ע"ב), הווה אומר שהמספר מופרז בעליל. המספר הזה חוזר גם בעניינים אחרים⁸ראו משנה, מידות פ"ג מ"ח; תמיד פ"ב מ"א; חולין צ ע"א; השוו איכה רבה, פ"ב ב, עמ' 401; להלן פ"ד מ"ד, ועוד. , והוא ניסוח ספרותי לפעולה שמבצעים כוהנים רבים⁹במדרשים מצוטט הקטע "וכל הכהנים מטבילים (מטבילין) אותה" (איכה רבה, פ"ב ב, עמ' 401); נוסח זה מופרז פחות, וממילא הגיוני יותר. ברם, נראה שהירושלמי הכיר את המספר 003, ועליו אומר רבי יצחק בר ביסנה שהוא בבחינת גוזמה, ובלשון בעל מלאכת שלמה "הבאי". ברם, ההערכה שהמשנה מגזימה מופיעה בירושלמי פעמיים. פעם אחת היא מוסבת על המשפט "בשמונים ושתים ריבוא היתה נעשית" ופעם נוספת על המשפט שאנו דנים בו. סביר שהמילה "גזומא" נאמרה רק על אחד המשפטים ולא על שניהם, אם כן אין כל ביטחון שרבי יצחק הכיר את המשפט במשנה. אבל העורך הכיר את המספר 003 כוהנים, ואילו המדרשים הכירו משפט שונה במקצת. על כן יש מקום לסברה שהמדרשים אינם מצטטים את משנתנו אלא ברייתא שונה במקצת, או עריכה קדומה יותר של המשנה, שלא היו בה הגוזמאות והמספרים (28 אורגות ו- 003 כוהנים). הגוזמאות נוספו למשנה בשלב שני, או בעריכה מאוחרת, או שחדרו למשנה מברייתא (כך לפי אפשטיין). .

המונח "תפוח" מופיע גם בגת המשמשת לדריכת ענבים: "כשהיה נוטל יין וענבים כאחת ונותן על התפוח" (ירו', עבודה זרה פ"ד ה"ח, מד ע"א). המדובר בסחיטה שנייה של ענבים. בגתות משוכללות אנו מוצאים מתקן כזה לסחיטה שנייה. בדרך כלל מדובר בבור לא עמוק, ולכן אולי גם התפוח במזבח היה שקערורית. אבל בתוספתא: "ישראל העושה עם הגוי בגת, הרי זה מעלה את הלחם¹⁰"לחם" הם הענבים הכתושים שכבר נסחטו פעם אחת. לגבי התפוח, ומוריד את היין מגבי התפוח. אף על פי שהיין צף על גבי ידיו מותר שאין דרכן לנסך כן" (עבודה זרה פ"ז ה"ג, עמ' 471). את הענבים מעלים אפוא על התפוח, ומכאן שהוא בולט.

מזבחות פגאניים שבידינו מתחלקים לשלושה: מזבחות בנויים גדולים (אף אחד איננו מתקרב לגודל המזבח בירושלים, איור 41); מזבחות בינוניים שגודלם כמטר על מטר (איור 42), ומזבחונים ביתיים לקטורת (איור 43). לכל המזבחות היו ארבע קרניים בולטות, כך שבמזבחות קטנים נוצרה באמצע שקערורית. מזבח ירושלים בולט בגודלו; מזבח קטן שימש לקטורת, ומזבחונים ביתיים אין במערכת היהודית. אשר לקרניים, גם למזבח בירושלים היו קרניים (מידות פ"ג מ"א), אבל במזבח גדול כמו זה שבירושלים הקרניים אינן יוצרות שקערורית במרכז. מכל מקום, איננו מכירים תופעה כזאת של אבן מוגבהת במרכז המזבח, ולפנינו פיתוח ירושלמי.

וברגלים לא היו מדשנים אתו – לא היו מנקים את המזבח, מפני שהוא נויי למזבח – המזבח עם העצים החצי שרופים ועם שאריות הבשר איננו נקי, ולאורך זמן יעלה גם ריח רע. אבל לזמן קצר אפשר שלא לנקותו. ברגלים היו קרבנות רבים ורצו להראות את השימוש הרב בו ואת מספר הקרבנות הגדול שעלה עליו. מן הראוי להעיר שבהדר זה של המזבח יחזו רק הכוהנים העולים על גביו. הציבור כולו ניצב נמוך מדי מכדי לראות את גג המזבח.

מימיו לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן – אף שלא היה חוק (הלכה) בדבר חובת ניקיון, והא ראיה שברגלים ויתרו על מרכיב זה. אין לקחת את הביטוי שבמשנה בצורה מילולית. מן הסתם היו גם תופעות של עצלנות בירושלים, כמו בכל מקום עלי אדמות. אבל התדמית שחכמים בונים היא של זריזות ותאווה לעבודת ה', לכן שני כוהנים מתחרים ביניהם על תפקיד, הם קמים מוקדם, ועובדים בחשק. כאמור, מרכיב זה חוזר באיגרת אריסטיאס. איננו אומרים שתיאור זה אינו משקף את המצב הרגיל במקדש ואת היום יום; תדמית עצמית לא תמיד איננה נכונה, אבל יש בה מרכיב של ייפוי המציאות ובחירת המרכיבים היפים והטובים. כך, למשל, משנת יומא מתארת את "תחרות הריצה" בצורה חיובית שגרמה לתקלה של אי זהירות. במקבילות שהבאנו (ראו פירושנו ליומא פ"ב מ"ב ולעיל) ראינו שהיו לסיפור נוסחאות אחרות שהדגישו מרכיבים אחרים הראויים לביקורת על המקדש. במבוא עסקנו בשאלה זו.

פרטי העבודה במקדש מורכבים משני מרכיבים. החלק הראשון הוא טכני, צריך לנקות את המזבח כדי שיהיה מקום לעצים חדשים וקרבנות חדשים, צריך להניח את הכלים במקום כלשהו וכו'. החלק השני הוא המרכיב הטקסי. הכול נעשה בהוד והדר ובטקס. תהלוכת הבוקר, ההגרלה, רחצה מהכיור לפני עבודה, השקט שבו ממתינים לקול חריקת המוכני של הכיור בעת החושך, פינוי המזבח וכן הלאה – כולם מרכיבים בטקס המורכב שהיה במקדש.