משנת ארץ ישראל על משנה תמיד · פרק 5 · משנה 5

מי שזכה במחתה – במסגרת הפיס השני ניתן היה לזכות גם ב"מחתה", היא המחתה שבה מביאים גחלים. ביום הכיפורים משתמש בה הכוהן הגדול להבאת גחלים לפניי ולפנים, וביום חול להבאת גחלים למזבח הזהב.

נטל מחתת כסף ועלה לראש המזבח ופינה את הגחלים הלך הלך וחתה מן המאוכלות הפנימיות – שהן גחלים טהורות ומלאות פחם, וירדו ועירן לתוך שלזהב – מחתה של זהב, כאמור גם ביומא פ"ד מ"ד, נתפזר ממנו כקב גחלים – אם התפזרו גחלים, היה מכבדן לאמה – גורף אותן לאמה. אילו הייתה המשנה הלכתית היה מקום לשאול מה הדין אם התפזרו פחות גחלים, או יותר, אך אין זו הלכה אלא סיפור. בדרך כלל התפזרו גחלים, והמשנה ביומא מסבירה: "בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב, והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס. בכל יום חותה בשל ד' קבין, ומערה בתוך של שלשת קבין, והיום חותה בשל שלשת קבין ובה היה מכניס. רבי יוסי אומר בכל יום חותה בשל סאה ומערה בתוך של שלשת קבין והיום חותה בשל שלשת קבין ובה היה מכניס" (פ"ד מ"ד). "היום" הוא יום כיפור, אבל בכל יום היה חותה בכף גדולה ומכניס למחתה קטנה, כך שתמיד התפזרו שם גחלים. המחתה הקטנה הייתה גדושה ומלאה, והכילה במצב זה יותר משלושה קבים, אבל עדיין קצת גחלים, פחות מקב אחד, התפזרו, ולפי רבי יוסי שלושה קבין. האמה הנזכרת היא אמת הביוב של המקדש; אנו מכירים את המשכה בין חפירות הכותל הדרומי, והיא יוצאת לנחל קדרון (יומא פ"ה מ"ו ועוד, איור 71).

ובשבת כופה עליה [ו]פסקטר ופסקתר – ברוב עדי הנוסח הטובים פסכתר. המשנה מסבירה מיד.

היה כלי גדול מחזקת לתך – 15 סאה, כשני מ"ק בערך, ושתי שרשרות היו בה אחת שהוא מושך בה ויורד ואחת שהוא אוחז מלמעלן בשביל שלא תתגלגל – לפי הצליל וחילופי האותיות (ק/כ ט/ת) הרי שזו מילה לועזית. קרויס במילונו מציע ψυκτήρ (psakter). זו המילה שבה מתרגם תרגום אונקלוס לשמות (לח ג) את המילה "סירות", ובעל תרגום יונתן מתרגם אותה "דודים". לפי התיאור זהו מיכל גדול הנמצא בתוך מסגרת מתכת או עץ ומחובר אליה בשלשלאות, כך שניתן להטות אותו בעזרת השלשלאות ולנצל את עצמתו של המנוף, ושלשה דברים היתה משמשת כופים אותה על קב – ברוב עדי הנוסח "גב", ונוסח כתב יד קופמן משובש בעליל.

גחלים – בשבת אין לגלגל גחלים בוערות משום שזו עבודה שאינה נחוצה, ועל השרץ בשבת – במקדש. ביום חול הוציא אותו הכוהן בחגורתו (המיינו) או בצבת של עץ שלא להשהות טומאה במקדש (עירובין פ"י מט"ו), אבל בשבת כופים עליו כלי שלא ירבה טומאה. ניסוחה הסתמי של המשנה במסכת תמיד עשוי להוביל להנחה שהיו משתמשים בכלי כדי לכפות על השרץ בכל מקום, אך ממשנת עירובין שם משמע שעשו זאת רק מחוץ לתחום המקודש, ומורידין בה את הדשן על גבי המזבח – היא הייתה משמשת מעין עגלת אשפה עם מהפך מכני.