משנת ארץ ישראל על משנה תמיד · פרק 5 · משנה 2

למשנה זו מקבילה ביומא פ"ב מ"ד, ושם מוגדר המתרחש כ"פייס שלישי": ההגרלה השלישית ביום הנערכת לפנות ערב, לתמיד של ערב.

אמר להם חדשים לקטורת באו והפיסו – לפיס השלישי הזמינו כוהנים שטרם זכו להקטיר קטורת. הירושלמי (יומא פ"ב ה"ג, מ ע"א) והבבלי (שם כו ע"א)⁷בירושלמי זו מימרה אמוראית, ובבבלי ברייתא המובאת כ"תנא". לעתים קרובות ברייתא בבלית היא אמירה של אמוראי ארץ ישראל. בדרך כלל מקובל להניח ש"תניא" או "תנו רבנן" הן פתיחות לדברי תנאים. כך אומרים פרשני התלמוד, והדבר מובא גם בספרות המחקר כמעין אקסיומה בלתי מעורערת. ברם, לאור הממצא המוצג הצענו במבוא לפירוש המשניות כי ייתכן שאין "תנא" או "תניא" אלא פתיחה למימרה חשובה וקבועה שיש לקבלה ללא ערעור, או שלפחות בחלק מהמקרים הייתה זו כוונת העורך. בתלמוד עצמו אין עדות הסותרת פרשנות מוצעת זו, ברם יש בה חידוש של ממש בחקר התלמוד, והדברים ראויים לעיון נרחב יותר. אומרים שכוהן זכה להקטיר קטורת רק פעם אחת בחייו. הווה אומר, "חדשים" הם כוהנים שטרם הקטירו קטורת.

זכה מי שזכה – משפט זה אופייני למסכת תמיד. ביומא הלשון קצרה יותר ובה לא נאמר המשפט, ואין בו צורך. ברור שאם נעשה פיס מישהו זכה בו, וזו לשון ארוכה ומיותרת. הצירוף "נתן (נתנן) למי שזכה" או "זכה מי שזכה" מופיע 26 פעמים במסכת תמיד, ואף לא פעם אחת במסכת יומא כשהיא מתארת אותן פעולות. פעם אחת הוא מופיע בתוספתא יומא (פ"א הי"א), בהקשר שונה במקצת. בתלמודים הוא מופיע, אך רק בציטוט המשניות הללו. הצירוף מבטא אפוא עריכה סופית של משנת תמיד השונה מזו של עריכת יומא, זאת למרות הדמיון בתוכן בין משנת יומא למשנת תמיד. אין אפשרות להשתמש במידע זה כבסיס לתיארוך היחס הכרונולוגי בין משניות תמיד ויומא, ובמבוא עסקנו בכך.

מספר כוהני המשמרת לא היה קבוע, ואפילו מספר בתי האב בה לא היה קבוע. באופן תאורטי היו בכל משמרת שבעה בתי אב ואחד מהם עבד כל יום, ברם למעשה היו משמרות שבהן היו יותר בתי אב, או פחות (תוס', תענית פ"ב ה"ב). לפי משנתנו ופירושה בירושלמי ליומא שם זכה כוהן להקטיר קטורת פעם בחייו. יש להעריך שכוהן עלה למקדש 40 - 50 פעם בימי חייו (פעמיים בשנה בימי חייו); בכל פעם הקריבו את הקטורת ארבע עשרה פעם (פעמיים בכל יום במשך שבעת ימי השבוע). הווה אומר, במשמרת עבדו לפחות 600-700 איש, אחרת היה כל כוהן מקטיר קטורת יותר מפעם בחייו. יש להניח שלא כל כוהני המשמרת עלו כל פעם, אך יש בכך משום אומדן כללי למספר הכוהנים⁸כידוע היו עשרים וארבעה משמרות, ולפיכך מותר להעריך את מספר הכוהנים בסביבות 15,000 איש. את מספר תושבי הארץ בתקופה זו אי אפשר להעריך. . באחד ממסמכי מדבר יהודה מתואר המקדש העתידי, ושם יתחלק לחם הפנים לשמונים וארבעה כוהנים. הלחם מתחלק פעם בשבוע לכוהני השבוע, כלומר שנים עשר כוהנים יעבדו במקדש בכל יום⁹מגילות מדבר יהודה, א, 134-135. בהמשך נזכרים ארבעה עשר כוהנים. קטע זה זכה לדיונים פרשניים רבים ויש לו מקבילות, ולא זה נושא דיוננו. . כמו כל קטעי מסמך זה, גם מספר הכוהנים שם אגדי וסכֵמטי. עם זאת, ייתכן שכוונת הכתוב לשנים עשר כוהנים המשתתפים בתהלוכת הקודש של העלאת אברים למזבח. גם משנתנו קובעת שבשבת ישתתפו שנים עשר כוהנים בתהלוכה ופר יובא בעשרים וארבעה כהנים, שהוא כפולה של שנים עשר (להלן מ"ז; לעיל איור 12).

הקטורת נחשבה לעבודה עיקרית במקדש, יותר מהקרבת הקרבן, על כן גם ביום הכיפורים שיאה של העבודה הוא הקטרת הקטורת, וזו נעשית על מזבח הזהב בתוך ההיכל¹⁰ראו עוד דברי הימים ב כו טז-יט; תנחומא, תצוה טו ועוד. . יחד עם הקטורת הוגרל גם מי נושא את המחתה עם הגחלים; יש הסובר שמי שזכה בקטורת בחר את נושא המחתה, או שמא היה זה הכוהן שניצב לידו, או שמא גם על תפקיד זה הוטל גורל (בבלי, כה ע"ב).

לפיס הרביעי היה הממונה מכריז, חדשים עם ישנים באו והפיסו – כל הכוהנים היו שווי זכויות וסיכויים. מן הסתם כבר לא היו כוהנים שלא זכו כלל בשום עבודה. אם כן, עד עתה חולקו עבודות ל-20 כוהנים בערך, כולל הובלת המחתה, דישון המזבח וכו'. מניין העובדים בערב היה זהה. חישוב זה מוביל להערכה שבכל בית אב עבדו לפחות 60-40 איש, כ-300-400 כוהנים בכל משמרת. כפי שראינו לעיל אנו משערים שבמשמרת היו יותר כוהנים, ולא כל פעם זכו כולם לעלות.

מי מעלה איברים מן הכבש למזבח – האברים הונחו באמצע הכבש, ועתה הועלו למזבח והונחו על האש. בכך הסתיימה עבודת היום. לא ברור כיצד אורגן הפיס לעבודת התמיד של בין הערביים. במסורת התנאית והאמוראית הדעות חלוקות האם היה פיס גם לעבודת הערב או שאין מפיסין על תמיד של בין הערביים: "כל שלימד בשל שחר לימד בשל בין הערבים חוץ מהרמת הדשן וסדור המערכות והפייסות בלבד"¹¹ספרי זוטא, סוף פרשת פנחס, עמ' 325; ירו', לט ע"ד; בבלי, כו ע"א. .

רבי אליעזר בן יעקב אומר המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותן על גבי המזבח – לפי רבי אליעזר בן יעקב לא היה פיס רביעי, שכן כל מי שמעלה אברים למזבח גם הניח אותם על המוקד (בבלי, כו ע"א-ע"ב)¹²בנוסח שלפנינו שם, כו ע"ב: "דלא כרבי אליעזר בן יעקב ודלא כרבי יהודה", אבל בכתבי יד אחדים "אלא כרבי יהודה" (תא, מ, מב). , ובתוספתא שנינו: "רבי יהודה אומר לא היה פייס למחתה, אלא מי שזכה בקטרת אומר לזה שעמו אף את למחתה. רבי ליעזר בן יעקב אומר לא היה פייס לחלבי שעיר, אלא מי שהיה מעלה אברים לכבש מעלה אותן לגבי מזבח" (יומא פ"א הי"א).

יש להניח שכולם מסכימים שהיו ארבעה פייסות, ורבי אליעזר בן יעקב סובר שהפיס הרביעי היה למחתה, כשם שרבי יהודה סובר שלא היה פיס למחתה, וגם לשיטתו היו רק ארבעה פייסות. ייתכן גם שהמחלוקת היא על עצם קיום ארבעת הפייסות. מכל מקום, נראה שאכן תוכנה של משנתנו גובש על ידי שמעון איש המצפה בניגוד לרבי אליעזר בן יעקב, רבי יהודה, בן עזאי ואבא יוסי בן חנן שכולם הוזכרו כחולקים על משנתנו. עם זאת, המשנה משובצת בתוך העריכה המאוחרת של מסכתות יומא ותמיד, ובמבוא עסקנו בשאלת היחס ביניהן.