משנת ארץ ישראל על משנה ערלה · פרק 2 · משנה 15

המשנה חוזרת על העיקרון של המשנה הקודמת. הרמב"ם מוצא בדוחק צריכותא מדוע יש צורך בשתי המשניות, אך אין לתמוה על החזרה, וזו דרכה של משנה להביא דוגמאות מספר המייצגות יחדיו את הכלל ההלכתי.

תבלים שלתרומה ושל כלאי [ה]כרם – ותבלים של כלאי הכרם, שנפלו לתוך קדירה – שהיה בה תבשיל של חולין, לא בזה כדי לתבל – לא בתבלים של תרומה הייתה כמות שיש בה כדי לתבל, כדי לתת טעם בתבשיל, ולא בזה – ולא בתבלים של כלאי הכרם היה כדי לתבל – ואף בתבלים של כלאי הכרם לא היה כדי לתת טעם בתבשיל, [ו]ניצטרפו – שני התבלים האסורים, ותיבלו אסור לזרים – שני האיסורים האסורים לישראלים מצטרפים לאסור את הקדרה, ומותר לכהנים – הכוהנים מותרים בתרומה והתבלים של כלאי הכרם בפני עצמם הרי אין בהם כדי לתבל את הקדרה.

רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים – שאין שני שמות מצטרפים לאיסור. רבי שמעון הולך בשיטתו, ודבריו תואמים לדבריו במשנה הקודמת. ממשנתנו ברור ששני השמות המצטרפים הם איסורים שונים (תרומה וכלאי הכרם), ובכך יש פתרון למחלוקת הראשונים במשנה י מהם "שני שמות" המצטרפים.

משנתנו בנויה, ערוכה ופסוקה כמשנה הקודמת. המשנה הקודמת ערוכה בדוגמה של שאור, ומשנתנו בתבלים. מפרשי המשנה⁷¹הרמב"ם, ומעין הדברים בדברי המפרשים האחרונים. מסבירים ששאור קרוב להניח שהוא מין אחד, שאור של תבואה, והתבלים הם מינים שונים. החכמים ששונים שהם שני איסורים מצרפים אף שני מינים, ורבי שמעון שסבור שאין שני איסורים מצטרפים מלמדנו שאינם מצטרפים אף במין אחד.