משנת ארץ ישראל על משנה ערלה · פרק 2 · משנה 17

אף משנה זו סדורה כמתכונת שלוש המשניות שלפניה: מאכלי איסור, או מאכלי איסור לישראלים, שנתערבו עם דבר שמותר לכל אדם ואין בכל מאכל כשלעצמו כדי לתת טעם במאכל כולו. אף במשנה זו, כבמשנה הקודמת, חסר הפירוט שאין באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל, ונצטרפו ותיבלו. במשנתנו לא נזכר כי רבי שמעון חולק ומתיר לזרים ולכוהנים.

בשר קדשי קדשים – חתיכה של קרבן חטאת או של אשם אשר בשרם נאכל לכוהנים זכרים בלבד (זבחים פ"ה מ"ג), ובשר קדשים קלים – כגון שלמי תודה שבשרם נאכל לכל אדם בכל מאכל (שם מ"ז), שנתבשלו עם בשר התאוה – שנתבשלו עם בשר חולין. שחיטת בשר חולין מותרת בירושלים, אם כי חכמים לא ראו בעין יפה שחיטת חולין בירושלים ולא הבאת הבהמה לקרבן שלמים. הם כינו שחיטת חולין בירושלים בשם "בשר תאוה", כלשון הכתוב בספר דברים: "כי תאוה נפשך לאכל בשר" (יב כ). אך בכינוי יש גם התנגדות מה לכך⁷⁷ראו פירושנו למעשר שני פ"א מ"ג-מ"ד. .

כאמור, עלינו להוסיף בלימוד המשנה שאין בבשר קודשי הקודשים, ואין בבשר הקודשים הקלים, לא בזה ולא בזה בפני עצמו כדי לתת טעם בבשר החולין, ולכן: אסור לטמאים – כי קודשי הקודשים והקודשים הקלים מצטרפים לאסור את הבשר כולו לטמאים, בין ישראלים ובין כוהנים, שהרי בשר קודשים אין לאכלו בטומאה, ומותר לטהורים – אף לישראלים, שכן קודשי הקודשים אין בהם כשלעצמם כדי לתת טעם בבשר ואינם אוסרים את הקודשים הקלים ואת בשר החולין. לא נאמר בתלמוד הירושלמי כי בהלכה שלפנינו אף רבי שמעון סבור שקודשי הקודשים מצטרפים לקודשים הקלים ואוסרים את הבשר לטמאים.

אולם נראים דברי מפרשי המשנה כי אמנם בהלכה שלפנינו שבה שני הבשרים הם קודשים אף רבי שמעון מודה שהם מצטרפים, והבשר נאסר לטמאים.

במשנה ז נאמר כי רבי שמעון אומר ששניים ושלושה שמות ממין אחד, או שני מינים משם אחד, אינם מצטרפים, ואפשר לפרש כי קודשים קלים וקודשי קודשים הם שם אחד, ושני בשרים אלו אינם אלא מין אחד, ולכן הם מצטרפים. אך לאידך גיסא יש לומר שהדברים אינם מובטחים לחלוטין וייתכן שלפנינו מקור אחר שלא שנה את דעת רבי שמעון. כפי שאמרנו בפירושנו למשנה י היו מפרשים שפירשו ששני שמות הם סוגים טכניים שונים. אך ממשנתנו שוב עולה ש"שני שמות" הם איסורים שונים.