רמב"ם על משנה כלים · פרק 20 · משנה 2

חמת חלילין. הוא נוד המזמרים ואין ראוי לישב עליו ולזה לא יטמא במדרס הזב כמו שהשרשנו פעמים: עריבת הפיסונות. היא עריבת הבנאים ילושו בו הגיפסיון בש"א שכבר נעשה לקבל ויכוננוהו לישיבה א"כ הוא ראוי למשכב ולזה יטמא במדרס הזב וב"ה אומרים שאינו ראוי לישיבה א"כ לא יטמא במדרס הזב ואמנם יטמא בטומאת מת להיותו כלי מעשה ויחזור אב הטומאה במת לפי מה שהשרשנו בפתיחה עוד חזר אל הבדל אחר ואמר שהעריבה ר"ל עריבת העץ כאשר היתה מחזקת משני לוגין עד ט' קבין והן ל"ו לוגים ואחר ניקבה הנה היא אז אינה ראויה ללוש בה וראויה לכפותה ולישב עליה ולזה טמאה במדרס הנה שהיא ראויה למשכב לבד ולא תטמא במת מפני שהיא כבר נפסדה מדין הכלים ואם עזבוה במים עד שנסתם הנקב כמו שיקרה לקצת מיני העצים שיתפחו במים הנה כבר שבה כלי ותטמא אז טומאת מת ולא תטמא אז במשכב הזב לפי שהיא אז עריבת הלישה ולא תעשה עריבת הלישה לישב עליה ולא תהיה משכב והוא אמרם בהש"ס (שבת דף נט.) אומרים במדרס עמוד ונעשה מלאכתנו כלומר כי כאשר ישב הזב על כלי לא יעשה לישיבה אלא לשימוש אחר עד שנאמר לו קום מזאת העריבה ונלוש בה הנה היא לא תחזור משכב אבל אם נגע בה גופו יהיה דינה דין כלים שנגע בהן הזב אשר הן ראשון לא אב ושמור אלו הענינים ואני אבאר זה השרש בהלכה של אחר זה עוד אמר שאם שם זאת העריבה במקום שנושב רוח מזרחית ואבד אותה ופתח הסדיקה חזרה כמו שהיתה שתטמא במדרס הזב ולא תטמא במת מפנים אשר זכרנו והשמיענו זאת ההלכה כי כאשר נסתם הסדק במים כאשר נתפח העץ נחשבהו סתום וישוב כלי קבול וכאשר הסכימו בזה השרש אשר זכרנו והוא שכלי עץ המקבלין כאשר היו שלימים ויוכשרו למה שנעשו לו לא יטמאו משום משכב והנה כאשר נשברו וחזרו שלא הוכשרו למה שנעשו לו ויטהרו מטומאת מת וחזרו אז ראוין למשכב יטמאו במדרס הזב אמר על זה השרש זה חומר בשירי כלי עץ מבתחלתן הביא במשל אלו הענינים כלי נצרים לפי שבתחלת עשייתן לא יקבלו טומאה עד שתשלם שפת הכלי ובסופן כאשר נשרו שפתותיהן אע"פ שלא נשאר מהן אלא שיעור מועט הנה הן יקבלו טומאה והוא אומרו כל שהן הנה גם זה חמור בסופו מבתחלתו: וכלי נצרים. הן הכלים אשר יעשו מהקנים הדקים כמו הסלים וכיוצא בהן וכבר קדם לך בפ' ט"ז שסלים של עץ משיחסם ואז יקבלו טומאה וביארנו שם שענין יחסם עשיית שפת הכלים העגולה בפי הכלי: