עיקר תוספות יום טוב על משנה יבמות · פרק 10 · משנה 1

אע"ג דקתני ואמרו לה לשון רבים מצינו דנשנה אפילו בשביל חד בריש פ"ג דכריתות. נ"י. ואפשר דאשמועינן דאפילו היתה האמירה ע"י רבים כגון עד מפי עד אפ"ה תנשא כדתנן בסוף מכילתין:

ואין זה עוקר דבר מן התורה כו' וטעמא דמלתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה אפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזה דבר מפורסם ונכרים דברי אמת שיהיה חשוב כעדות והא דקאמר משום עגונה ה"ק חכמים שהן מחמירין בכ"מ הקילו בזה וחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור. נ"י בשם הרא"ה. אבל התוספ' כתבו דתקנת חכמים היא ולא הוה עוקר דבר מן התורה כיון שיש בדבר קצת טעם וסמך:

ואין לה כתובה. מנה ומאתים ותוספות ונדוניא דהא עוברת על דת היא ובעוברת על דת וחברותיה אמרינן בכתובות שאין לה תוספת וזו ודאי אף נדוניא אין לה. נ"י בשם הריטב"א. עתוי"ט:

פירות. משני מה שאכל קודם שבא ראשון. נ"י:

מזונות. ואפילו מה שלותה ואכלה תחתיו. רש"י:

תחזיר גמ' פשיטא מהו דתימא כיון דתפסה לא מפקינן מינה קמ"ל, ואפילו תפסה שלא בעדים דלא מהני לה שום מיגו. ופירוש בירושלמי דדוקא מה שנטלה לאחר שבא הראשון אבל מה שתפסה קודם לכן לא תחזיר ואפילו תפסה בעדים, ומסיים בירושלמי כמו דלא מפקא מיניה כך לא מפקא מינה ע"כ. כלומר השוו המדות דלפי הסברא היתה מחויבת להחזיר שתפסה קודם שבא ראשון דלא ידעה שאסורה לו:

קודם שגירש השני הר"מ. וטעמא דאחר שגירשה השני אפילו היה כמחזיר גרושתו אחר שנשאת הא קיי"ל שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסוה בו חכמים. הה"מ:

לומר שאסור בממזרת:

זה וזה כו'. דכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו ללמד שאינו מטמא על אשתו פסולה גמ'. וזו פסולה לו דאשת כהן אפילו שנאנסה אסורה לבעלה:

והיינו הראשון אבל השני מדינא לית ליה:

דאף על פי שהיא אשת ישראל ומותרת לבעלה כשנאנסה פסולה מיהת לכהונה:

ונסתפקו התוספ' אי מתניתין ר"מ כדלעיל אבל לרבנן לא גרעה מזרה אחרת, א"נ אפילו כרבנן וקנסוה שלא ליתן לה מעשר אע"פ שמותרת לאכלו. ולהר"מ מפשט פשיטא ליה דקנסוה:

דאלו בתרומה דאורייתא לא איצטריך למתני דכיון דקנסוה אמעשר כ"ש אתרומה:

וצריכא לאשמועינן דאפילו לזרעה קנסו רבנן. גמרא:

ר' יוסי כו' ור"ש. בגמרא פליגי איכא מ"ד דבתראי מודו לקמאי ר"ש מודה לר"א דאי לא קניס בביאה דעיקר איסורא כ"ש בממונא. ורבא לא מודה לר"ש באיסורא ותרווייהו מודו לר"י דביתבה תותיה, לא קנסו כ"ש בכתובה דלמשקל ומיפק ור"י לא מודה להו ביתבה תותיה ור' יוחנן אמר קמאי מודו לבתראי ר"י מודה לר"א כתובה דמדידיה לדידיה לא קניס כ"ש במדידה לדידיה ור"א לא מודה לר"י במדידיה לדידה ותרווייהו מודו לר"ש דבמחיים לא קנסו כ"ש לאחר מיתה ור"ש לא מודה במחיים:

וכן הוא לשון רש"י. ונ"ל שרוצה לומר דפליג וסבר דאפילו בתחלה מיבם. והא דתנן פוטרת צרתה משום דאשכחן בפי"ג דיש נשים שאין פוסרות צרותיהן קמ"ל דזו פוטרת: