משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן · פרק 1 · משנה 2

רבי לעזר בן עזריה אומר אין עושים את האמה – היא תעלת המים המושכת מים לשדה, כתחילה – שלא הייתה לפני כן, אסור לעשותה בתחילה, במועד – בחול המועד, שהרי יש בעשייתה, בחפירת התעלה, טורח רב וניתן היה להכינה מערב יום טוב, ובשביעית – וכן אין לעשות אמת מים חדשה בשנת השמיטה. בשני התלמודים ניתנו שני טעמים שונים מפי חכמים שונים. בתלמוד הירושלמי מפרש רבי ירמיה: "מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה", ורבי אבא בר ממל מפרש: "מפני מראית העין" (פ ע"ב). בבבלי חלוקים בפירוש רבי זירא ורבי אבא בר ממל, חד אמר "מפני שנראה כעודר" וחד אמר "מפני שמכשיר אגפיה לזריעה" (ד ע"ב). ניתנים אותם הטעמים בשינוי מה של שמות החכמים. שני התלמודים מניחים שאין איסור בעצם חפירת האמה בשנת שביעית, שהרי בעצם אין היא עבודת שדה ממש. ברם, לא מן הנמנע שהאיסור לעבוד בשביעית נתפס ככולל גם עבודות תשתית לחקלאות, ועסקנו בשאלה במבוא למסכת שביעית. לפי ההסבר של "מכשיר צדדיה" יש כאן עבודת תשתית, ולפי ההסבר של מראית עין האיסור הוא רק משום מראית העין, ובמבוא לשביעית עסקנו גם במרכיב הלכתי זה.

וחכמים אומרים עושים את האמה כתחילה בשביעית – החכמים אינם חוששים את החששות של רבי אלעזר בן עזריה, ושוב יש לחזור על הטעם ששביעית פירושה שנה שלמה שלא יוכלו להכשיר בה את אמת המים. יש להניח שגם הם מסכימים שאין עושים אמה במועד.

[ומתקנין את קלקולי המים במועד] – משפט זה חסר בכ"י קופמן, אך רשום בצד: המקולקלת, והמילה "במועד" חסרה. "המקולקלת" בלשון יחיד גם בשאר הנוסחאות מטיפוס ארץ ישראל. נוסח זה הולם יפה את האמור לפני כן: "עושים את האמה כתחילה בשביעית", ואחר כך: "ומתקנין את האמה המקולקלת במועד", כלומר את האמה שרשאים לעשות לכתחילה בשביעית מותר במועד אף לתקן אם היא מקולקלת. יפה פירש שפרבר שמקולקלת היא cloca, דהיינו ביבין (collaquia)²²שפרבר, יוונית, עמ' 14. (איור 6). אמנם אין כאן ניגוד ל"כתחילה", אבל יש בהלכה היגיון. ההיתר לתקן אמת מים מקולקלת הוא קשה, הרי יש כאן טרחה, והשאלה העיקרית היא עד כמה האמה מקולקלת, ואין דין קלקול כקלקול.

ומתקנין את כל כלי המים שברשות הרבים – כך הנוסח בנוסחאות העיקריות²³מנ, מל, מפ, מיל, מרא, מפי. . הנוסח אצל כמה מהראשונים, בכתבי יד ובדפוסים: "קילקולי המים", והוא שיבוש מן "המקולקלת" שבמשפט הקודם ואין לו כל מובן. המים אינם מקולקלים, ואין מתקנים את המים. מתקנים את כלי המים, הם הצינורות והמִתקנים לכניסת המים וליציאתם. יש מהראשונים שמפרשים כי המשנה מתכוונת לביבי השופכין. גם צינורות מים וגם ביבי שופכין היו בערים בארץ, והלשון במשנה סובלת את שני הפירושים. בעבודה כזאת יש לעתים טרחה רבה, ולעתים קרובות איננה דבר האבד. אפשר שההיתר נובע מכך שאלו מתקנים ציבוריים, אלא שסייג זה איננו במשנה, ואפשר שהתירו זאת גם ליחיד כדי שיוכל לנצל את ימי חול המועד שהוא פנוי בהם לעבודת תשתית כזאת. שיקול כזה איננו מצוי במערכת המשפטית של ההנמקות לעבודה בחול המועד.

וחוטטין אותם – גורפים ומנקים את כלי המים מן הרפש והצרורות שנצטברו בצינורות ובמתקנים. לכאורה גם מדברי משנה אלו משתמע שיש לגרוס "כלי מים" ולא "קלקולי מים", שהרי אין חוטטים בקלקולים. ברם, לפי מה שפירשנו שקלקולים הם ביבים הרי שניתן גם לחטוט בהם.

אמות מים קיימות בארץ החל מן התקופה ההלניסטית, וכל יישוב עירוני גדול (פוליס) בארץ הייתה לו אמת מים. רבות מהן נתגלו בבדיקות ובחפירות ארכאולוגיות, וכמה מהן נזכרות במשנה ובמקורות התנאיים והאמוראיים²⁴עמית ואחרים, אמות מים; משנה, פאה פ"ב מ"ב ועוד ועוד. (איור 7 אמת מים עירונית). אמות מים היו כמעט אך ורק לערים גדולות (ערי פוליס), אבל נמצאו גם אמות קטנות בשטחים חקלאיים, והמשנה איננה מבדילה ביניהן.

ומתקנין את הדרכים – משפט זה ועד סופה של המשנה נשנה אף במשנת שקלים בראשה. משנה זו הועברה משקלים למשנתנו, כפי שיתברר בהמשך דברינו. בקבוצת כתבי יד "תוקן" הציטוט ממשנת שקלים ולא צוטט החלק העוסק ביציאה לקווץ את הדרכים, משום שאינו נוגע למועד קטן²⁵שרמר, נוסח, עמ' 132-130. .

כוונת המשנה היא שרשאים לתקן את הדרכים במועד (איור 9-8). משנתנו היא אחת העדויות למערכת הדרכים הקדומה בארץ. כידוע סלל השלטון הרומי מערכת כבישים מפותחת. במקביל נבנתה מערכת מסועפת של דרכים כפריות שקישרה בין העיירות ובין הכפר לשדותיו. במשמעות החברתית של תיקון הדרכים עסקנו בפירושנו לשקלים.

ואת הרחובות²⁶ב- ברמא נוסף "והמרחצאות". – "רחוב" הוא המונח למה שהיום מכונה "רחבה" או "כיכר", והרחבנו בפירושנו למסכת שקלים.

ואת מקות המים – לנקותן ולהשלים את מימיהן, אם הן חסרות ארבעים, כאמור בתוספתא שקלים: "ומתקנין את המקוות ואת אמת המים. כל מקוה שיש בו ארבעים סאה כשר להקוות עליו, ושאין בו ארבעים סאה ממשיכין לו אמת המים ומשלימין לו ארבעים סאה כדי שיהא כשר להקוות עליו" (פ"א ה"ב). גם בפרשה זו הרחבנו בפירושנו למסכת שקלים פ"א מ"א.

ועושין כל צורכי הרבים – התלמוד הבבלי מפרש: "לאתויי חפירה" (ה ע"א) – "שחופרין בורות שיחין ומערות לכתחילה לצורך רבים"²⁷פסקי רי"ד. . בתלמוד הירושלמי: "אילו הן צורכי הרבים דנין דיני ממונות ודיני נפשות דיני מכות ופודין את השבויין וערכים וחרמים והקדישות ומשקין את הסוטה ושורפין את הפרה ועורפין עגלה ערופה ורוצעין עבד עברי ומטהרין את המצורע ומפרקין את המנעל מעל גבי האימום אבל לא מחזירין אותו"²⁸ירו', פ ע"ב; שקלים פ"א ה"א, מו ע"א; תוס', פ"א הי"א. . הברייתא מונה מה הם צורכי רבים, והם מעשי בית דין מכל תחומי החיים היהודיים, ומסיימת ב"מפרקין את המנעל מעל גבי האימום"; מה מעשה בית דין יש בדבר, עד כדי כך שיש לעשותו בחול המועד, או, לפי משנת שקלים, באחד באדר, ומדוע אסור להחזיר את המנעל באחד באדר (שקלים)? הרמב"ם בפירושו למשנת שקלים גרס בציטטה שהוא מביא מן הירושלמי: "מפרקין את המנעול מעל גבי המים ואין מחזירין אותו". כך מפרש גם המאירי, וכן הוא מביא בשם הירושלמי, וכן מצוטט בפירוש לעין יעקב. אמנם הנוסח של דפוס ונציה (כמות שהוא לפנינו) נמצא גם בשקלים וגם במועד קטן, גם בכ"י לידן וגם בשרידי ירושלמי – כ"י אשכנז²⁹זוסמן, כתב יד, עמ' 62. , אך יש להעדיף את הנוסח שהיה לפני הרמב"ם, שכן רק בנוסח זה יש מובן למעשה בית הדין בצורכי הרבים. שלוחי בית הדין יוצאים לתקן את הדרכים והמקוואות ומסירים את המנעול מעל גבי הבורות כדי שהולכי הדרכים יוכלו לשתות בעלייתם לרגל, ואין מחזירים אותו אלא לקראת ימות הגשמים, שעה שאין חום הקיץ מצמיא את הולכי הדרכים והם יכולים למצוא מים בקלות בכל מקום. מפרקים את המנעול ואין מחזירים אותו כל ימות הקיץ, כפי שמדגיש הרמב"ם בפירושו (איור 10).

ומציינים על הקברות – בשפיכת סיד סביב הקבר לציון מקום הקבר, כדי שלא יאהילו על הקבר כוהנים וישראלים השומרים על הטהרה, וראו פירושנו לשקלים (איור 11).