משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · מבוא · מיקום 4

מבנה המסכת

המסכת כולה ממוקדת ועוסקת בבעיות דמאי. בעיות דמאי מבוססות על הלכות מעשר, משום שמה שאינו חייב במעשרות פטור מן הדמאי. אבל משנתנו מתעלמת משאלות המעשר, ונראה שעורך המסכת תכנן וידע שבהמשך יעסוק במסכת מעשרות בכל השאלות הללו. אין זאת אומרת שהמסכתות מתואמות במלואן, אך לפחות מבחינת חלוקת הנושאים הן מתואמות. ההתעלמות משאלת המעשרות בולטת במשנה הראשונה של המסכת העוסקת ב"קלים שבדמאי", שחלקם פטורים גם ממעשרות, אך התנא מתמקד רק בשאלת הדמאי.

הפרק הראשון במסכת עוסק בשאלות כלליות שאין ביניהן קשר ישיר. מה פטור מדמאי (מ"א), מה דין דמאי (חלק מהדינים – מ"ב), רשימה נוספת של פטורים מדמאי (לא זני צמחים אלא סוגי קניין), ושוב מה מותר לעשות בדמאי. למעשה הסדר המתאים היה א, ג – ב, ד. במבוא הכללי לפירוש המשניות הצענו כהשערה שהמשנה סדורה הייתה בשני טורים:

העורך האחרון, שעשה עבודה טכנית בלבד, קרא את הרשימה בצורה מאונכת ולכן הציג את הסדר כמות שמופיע במשנתנו, אבל הסדר המקורי היה מאוזן (א, ג, ב, ד), והכול אתי שפיר. הצעה זו היא השערה נועזת למדי המחייבת להניח שהמשנה, בטופס העריכה הקדום, הייתה כתובה. נושא זה מצוי במחלוקת מדעית. מכל מקום, איננו יודעים הסבר טוב יותר לסדר³⁸אלבק מפרש שהפרק מונה הקלות בדמאי; לדעתנו זה מכנה רחב מדי ומלאכותי. מכל מקום, הקלות פזורות בכל המסכת. .

פרק ב פותח בהגדרה מה חייב בדמאי, והוא הקבלה ניגודית למשנה א בפרק א (מה פטור מדמאי), לאחר מכן הגדרת החבר והנאמן (מ"ב-מ"ג), ומי אסור במכירת טבל (מ"ד-מ"ה). דומה שמשנה א מסכמת את הפרק הקודם, ומשניות ב-ה מגדירות את החבר וחובותיו. פרק ג עוסק בסדרת שאלות של מקרים בעייתיים, האם הם חייבים בדמאי. פרק ד עוסק במפגש ההשקה בין החבר ועם הארץ בסדרת מקרים אפשריים: הקונה מעם הארץ (מ"א), המזמין את עם הארץ (מ"ב), השואל את עם הארץ וכדומה. כל הפרק מגובש, להוציא משנה ד העוסקת במעשר עני. המשנה שנויה במקומה אגב המשנה הבאה (מ"ה) המדברת על פתרון מקל לאירוח משותף, פתרון של "קריאה בשם", כלומר הפרשה סמלית ללא נתינה ללוי. פרק זה יש בו גיבוש ועריכה ברורים.

הפרק החמישי מתחיל בשאלה כיצד מעשרים דמאי (מ"א-מ"ג). המשנה הראשונה עוסקת בקונה מנחתום, משום שנחתום פטור ממעשר על מה שהוא מוכר (פ"ב מ"ד), והמשנה שאחריה מדברת על הסדר רגיל של הפרשת דמאי, שזהה למעשה להרמת מעשרות. ממשנה ג המשנה עוסקת בחובת ההפרשה של הקונה. משנה ג פותחת בנחתום ובהרמת מעשרות ממה שנקנה אצלו, והיא מתחברת אפוא למשנה א. משנה ד ממשיכה את דין הלוקח מנחתום ועוסקת במוכר לחם גדול עוד יותר. המשך הפרק (מ"ה-מ"ט) עוסק בקונה פרות בלתי מועשרים, זאת בהנחה הסמויה שהוא עצמו מעשר כהלכה ובאופן מלא. משניות י-יא עוסקות בהרמת דמאי מערמה אחת על אחרת, ושוב הפתיחה מתקשרת למשנה הקודמת (מ"ט). משנה ט היא משנת קישור: היא עוסקת בקונה מגוי ובהפרשת פרות ישראל על פרות גוי. אם כן, בפרק שלוש חטיבות:

1. סדרי הפרשה (א-ב)

2. הפרשת דמאי של קונה (ג-ט)

3. הפרשת דמאי מערמה על ערמה (ט-יא).

המעבר בין חטיבה לחטיבה נעשה על ידי משנה שיש בה עניין לשתי החטיבות. זו עריכה אופיינית של משנה שיש בה חטיבות הקשורות זו לזו בקשר אסוציאטיבי או מילולי.

פרק ו עוסק בהרמת דמאי מרכוש חקלאי משותף לשומר מעשרות ולמי שאיננו שומר מעשרות (עם הארץ, גוי); אגב כך שזורה משנה ד העוסקת בחלוקה, אך ללא קשר לדמאי. בסוף הפרק שתי משניות (מי"א-מי"ב) העוסקות בנאמנות עם הארץ, ואין להן קשר לחטיבה הראשונה. משניות החלק הראשון מרוכזות בנושא אחד, אך קשה להבחין בסדר פנימי משמעותי.

פרק ז עוסק כולו בהפרשת מעשר סמלית. יש בו משניות סותרות, ואנו משערים שיש בו עירוב של חטיבות משתי עריכות שונות (לפחות). המשנה האחרונה עוסקת בהפרשת מעשרות ממשית, אך קרובה לענייני הפרק משום שיש בה מצב של ספק המתעורר מדרך הפרשת המעשרות המתוארת במשניות האחרות.

בסך הכול המשנה של המסכת ממוקדת בדמאי ויש בה סטיות מעטות, אבל הסדר איננו מוצק ואיננו שזור. כל פרק וכל חטיבה עומדים למעשה בפני עצמם, הקשר בין הפרקים איננו ערוך בצורה משמעותית, ודומה שהעורך הקדום לא חשב שעליו להעניק למסכת מסגרת עריכתית מגובשת יותר.