משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · פרק 4 · משנה 2

המדיר את חבירו שיאכל אצלו – המדיר הוא עם הארץ וחברו (זה שעליו נדרו) "חבר", והוא אינו מאמינו על המעשרות אוכל עמו [בשבת הראשונה] – המצוי בין הסוגריים נכתב בדיו אחר ובכתב יד שונה. הכותב מחק מה שהיה כתוב מתחת. כנוסח זה בכל עדי הנוסח. תופעת הנדרים הייתה מהתופעות הדתיות-חברתיות הרווחות בתקופה זו. מובן שאדם רשאי להדיר רק את עצמו, וכאן הנדר הוא שאם אתה לא תאכל אצלי – אני אעשה משהו או אמנע מלעשות משהו, כגון שלא אבוא לבקרך או איום דומה, אף על פי שאינו מאמינו על המעשרות – המדיר הוא עם הארץ ואין לסמוך על דבריו אלא באחד מהמקרים המתוארים במשנה הקודמת, ובלבד שיאמר לו מעושרים הן – כל המשפט מ"אף על פי" עד "שנייה" חסר ב- א, ורק בו. הנימוק מובן מתוך ההלכה. כאן הקלו חכמים בדמאי בשביל שלום בית. המזמין אינו "נאמן", אך מעניקים לו מעין נאמנות זמנית, כדי לא להעליבו. הירושלמי מסביר כי מדובר "בשבת שלפרוטגמיא", והתירו "מפני איבה" או "משום דרכי שלום" (כד ע"א)¹⁰להיקפו של מרכיב "מטה-הלכתי" זה ראו פירושנו לשביעית פ"ד מ"ג. ההבדל בין "מפני איבה" ל"דרכי שלום" הוא משני. . "פרוטגמייא" היא מילה יוונית (πρωτογαμεία) שמשמעה גם לפני וגם ראשון: לפני השמחה ("פרוטו" משמעו לפני) או השמחה הראשונה (מלשון "פרוטו" שהוא ראשון¹¹כך פירש מהר"י בן מלכיצדק שהכיר מונח קרוב בשפת היום יום "בארץ יון". ), והיא מינוח למשתה השבת שלפני הנישואין שערכו בה סעודה חגיגית. המדרש ממשיל "דאכיל פרוטגמיא אכיל משתותא"¹²ויקרא רבה, פי"א ב, עמ' רכא; ליברמן, יוונים ויוונות, עמ' 9. , מי שאוכל מהמשתה שלפני הנישואין אוכל ממשתה הנישואין עצמו. מדובר אפוא בנישואים "מעורבים" של משפחה של "חברים" במשפחת עמי הארץ. היעדרות מהמשתה הראשון היא עלבון צורב העלול לגרום לנתק ולאיבה.

הפירוש של הירושלמי מצמצם את הדין במשנה, אך הוא פירוש הגיוני ומתבקש. קשה להניח שאדם יזמין את חברו "שבת ראשונה" וכבר ינהג באסרטיביות כה רבה ויידור נדר כדי שההזמנה תצא לפועל. אך אם מדובר במשתה נישואין מתמשך – הדבר הגיוני ומתקבל על הדעת.

ובשבת שנייה אף על פי שהוא נודר ממנו הנייה לא יאכל עד שיעשר – לאחר שבת הפרוטגמייא כבר יש מרכיב של מזיד. האורח, שהוא אחד מהמשפחה, יכול היה לוודא מראש שהאוכל יהיה מעושר, או שהוא יקבל אוכל מעושר, ואין להקל באיסור. יש להניח שמה שהנחה את חכמים היה גם השיקול שבשבת השנייה האורח יכול להרשות לעצמו להיות גלוי יותר עם מארחו ולבקש אוכל מעושר.

המשנה מניחה בפשטות שעם הארץ מתחתן עם משפחה של "חברים". כפי שראינו במבוא הייתה זאת תופעה רווחת, אם כי רווח יותר היה ש"חבר" יישא בת "חבר". מעבר לכך, המשנה מניחה שה"חבר" ישתתף בסעודה (משתה) של עם הארץ, ובמקרה הטוב ביותר ידאג שהאוכל שלו יהיה מעושר. מציאות מעין זו מתוארת גם בתוספתא: "חבר שהיה יושב במשתאו של עם הארץ ובסעודתו של עם הארץ אפילו רואין אותו נוטל ואוכל מיד, נוטל ושותה מיד, אין לו חזקה למעשרות, שמא עישר בלבו" (פ"ג ה"ז). ההקלה גדולה, שכן אפשרות של עישור בלב פותרת את כל הבעיות של הרחקה. כנראה אין זו הדרך המומלצת על ידי חכמים, אבל היו "חברים" שהקלו על עצמם, מדעתם, ולכן נוכחות ה"חבר" איננה מוכיחה שהאוכל בסעודה מעושר, אלא שה"חבר" מקל על עצמו, ובלשון אחרת, איננו ממלא את דרישותיהם של חכמים להרחקה. מכל מקום, "מפריש בלבו" הוא מי שמפריש מעשר אך אינו נותן אותו בפועל ללוי, ובמבוא הרחבנו בכך.

מכל מקום, למרות ההגבלות ודיני ההרחקה לא השתבשו הקשרים החברתיים לחלוטין, וחכמים אף מוכנים להקל מעט כדי למנוע איבה. לעומת כל זאת, בתלמוד מובאים דבריו של רב חסדא הבבלי: "כאן שנינו שאסור לחבר שיאכל בסעודה שאין לה שם" (ירו', כד ע"א). כלומר, אסור ל"חבר" לאכול בסעודה שלא הפרישו בה מעשרות. מהמשנה ומהתוספתא יש להסיק את המסקנה ההפוכה: ל"חבר" מותר להשתתף בסעודה, ולכל היותר עליו לדאוג לכך שהאוכל שהוא יאכל יהיה מעושר. במשנה הניסוח הוא חיובי, ובדברי האמורא ניסוח שלילי. דומה שזה הבדל שיטתי בין מקורות ארץ ישראל ומקורות בבליים. ההלכה עצמה דומה למדי, אך בארץ ישראל מדגישים את המקרב והמאחד, ובתלמוד הבבלי את העוינות ואת המפריד¹³ראו על כך בנספח. .

פירשנו את המשנה בנישואי "חבר" עם עם הארץ. אבל אפשר שלא בעם הארץ מדובר אלא ב"נאמן". בדינו של ה"נאמן" עסקה המשנה לעיל (פ"ב מ"ב), אלא שה"חבר" אינו מאמין ל"נאמן". אם כך הוא הרי שההיתר מצומצם הרבה יותר, ואין כאן עדות למערכת קשרים בין "חברים" לעמי הארץ אלא בין "חברים" לבני מעמד הביניים.