משנת ארץ ישראל על משנה דמאי · פרק 2 · משנה 4

הנחתמים – הנחתום הוא אופה הלחם, והיה תופעה רווחת בערים ובכפרים כאחד⁵⁷ראו פירושנו לפסחים פ"ב מ"ב; תוס', פ"א הי"ג ומקבילותיה. . בערים גדולות היו נחתומים רבים וביישובים קטנים היה לעתים נחתום אחד בלבד (תוס', בבא מציעא פי"א הכ"ז), לא חייבו אותן חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה – המדובר כמובן בנחתום "חבר". הוא מפריש את התרומה והמעשר שכן ההנחה היא שהוא קנה דמאי, וכאמור ההנחה היא שמדמאי כבר הופרשה תרומה. הנחתום אינו נדרש לעשר, אלא רק להפריש את תרומת המעשר שיש בה איסור אכילה. אבל את המעשר אין הוא מפריש. כמו כן הוא מפריש את החלה, כדין כל אופה לחם בכמות גדולה. הנחתומים פטורים גם ממעשר שני, כך נאמר בתוספתא (פ"ג ה"י). זה חידוש גדול, שכן במעשר שני יש איסור ממש. לפי פשוטם של דברים לא חייבו את הנחתומים בהוצאה מרובה, זאת לנוכח התחרות שעמדו בה. הנחתום היהודי התחרה בנחתום הגוי, אך גם בנחתום עם הארץ. הבבלי מעלה הסבר נוסף, ועליו נעמוד להלן. המשכה של המשנה הוא בתחילת פרק ה, ושם המשנה דנה בשאלה מה חייב הקונה להרים מלחמים אלו. המשנה אינה מבחינה בין תבואה שנקנתה מגוי לתבואה שנקנתה מיהודי, זאת מתוך ההנחה, החוזרת במקורות התנאיים, שפרות הגוי חייבים במעשרות.

המשנה מניחה שהנחתום קנה תבואה שהורמה ממנה התרומה הגדולה, וגם המשנה להלן (פ"ה מ"א), הממשיכה את משנתנו, מניחה כך. עם הארץ הפריש תרומה אך לא את יתר מתנות הכוהנים והלוויים (מעשר ראשון, כולל תרומת מעשר, ומעשר שני), אבל הוא הרים מעשר עני כפי שנברר בנספח למסכת (איור 14).

החנוונים אינן רשיים – בעדי הנוסח המושפעים מהכתיב הבבלי: רשאים, למכור את הדמי – אבל החנוונים צריכים להפריש את כל המעשרות, כנדרש מ"חבר". התלמודים מספרים על חנויות בית חנן, היא משפחת הכוהנים הגדולים מירושלים (סוף ימי בית שני), שמכרו ללא הפרשת מעשר, וגונו על כך באופן נמרץ⁵⁸ראו פירושנו לפאה פ"א מ"ו. . האבחנה בין הנחתום לחנווני אינה ברורה מהמשנה, ונדון בכך בהמשך.

כל – זהו הכלל שממנו נגזרה ההלכה הקודמת, וליתר דיוק הכלל המבוסס על ההלכה הקודמת, המשפיעים במידה גסה רשיין למכור את הדמיי – חכמים נתנו מעין סימן. הכלל ההלכתי הוא שסוחר גדול פטור מדמאי, שכן הנזק כבד מדי, ואילו סוחר זעיר חייב בו. הסימן הוא צורת המכירה. מדמאי פטור כל מי ש"משפיע", כלומר מוכר בשפע, במידה מלאה. הוא ממלא את המידה כך שפני התבואה (או כל סחורה אחרת) עוברים את פני הכלי, ואילו הסוחרים הזעירים מוכרים במדויק והסחורה מגיעה עד סף כלי הקיבול ולא יותר. החנווני מתואר כאן כמוכר זעיר ביותר. במשנה אחרת מסופר על שני חנוונים שהיו בירושלים שהיו מוכרים במידה משופעת⁵⁹ראו פירושנו לביצה פ"ג מ"ח. . ברם כבר במקורות התנאיים הסברים שונים לכך, ומהם יוצא שחנווני רגיל אינו מוכר כן אלא במידה מדויקת ככל האפשר, משמע מכאן שאכן חנווני אינו "משפיע".

הכלל שבמשנה עמום: הרי בפועל לא ייתכן שהדבר יהיה תלוי בצורת המכירה, ויש לקבוע כלל ברור וחד משמעי יותר. על כן המשנה מציעה למעשה שני ניסוחים חילופיים לאותו כלל.

ההבדל בין הנחתום לחנווני הוא שהנחתום מפריש רק תרומת מעשר ולא את המעשר עצמו, מכאן שהמשנה מניחה שהמרים מתנות מדמאי צריך לתת את המעשר ללוי. זאת כנגד הפרשנות שגם בדמאי יש רק לקרוא שם למעשר ולהרים בפועל רק את תרומת המעשר⁶⁰ראו על כך בהרחבה במבוא. . עם זאת ניתן לפרש את משנתנו בדוחק שההבדל בין חנווני לנחתום הוא רק בתשלום מעשר עני, אבל שניהם אינם חייבים לתת בפועל את המעשר ללוי. אלא שאם כך מדוע לא נאמר הדבר במפורש? כמו כן, אם תמיד הרמת מעשר בדמאי משמעה רק תרומת מעשר מדוע לא נאמר שגם נחתום חייב להפריש מעשר? אין זאת אלא שרק את הנחתום פטרו מנתינת המעשר ללוי, ולא את כל המרים דמאי.

ואילו הן המשפיעין במידה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה – "המשפיעים" הם המוכרים במידה גדולה, ואלו הם הסיטונות ומוכרי התבואה. "סיטון" היא מילה יוונית שמשמעה מוכר תבואה גדול (σιτώνης), ובתוספתא נזכר הסיטון בלבד (פ"ג הי"ג). לא מן הנמנע שהמילים "מוכרי תבואה" נוספו כתוספת הסבר, או שבשפת היום-יום קיבל המונח "סיטון" משמעות רחבה יותר של כל סוחר גדול. אבל גם לפי פירוש זה ודאי שמוכרי תבואה הם בכלל הסיטונות. על כן נראה ש"מוכרי תבואה" הם אכן פירוש לסיטון, פירוש שחדר לטקסט בשלב קדום והוא מופיע בכל עדי הנוסח.

את הסיטון פטרו מהפרשת דמאי בגלל ההיקף הגדול של מסחרו, והרמה מספק משמעה נזק כלכלי כבד. הסיטון התחרה, באופן טבעי, עם הסוחרים הגדולים שהיו נכרים, ואם

היה חייב בדמאי לא היה יכול לעמוד בתחרות נגדם. יתר על כן, אולי הוא אף מכר לגויים ומעולם לא דרשו שירימו דמאי מתבואה הנמכרת לנכרים.

מכירת התבואה היא הדוגמה התדירה למכירה בכלל, ולמכירה הגדולה בפרט, שכן חקלאים רבים בארץ לא גידלו את תבואתם בעצמם. החל מהמאה השנייה לערך חל שינוי במבנה החקלאי של הארץ. עד אז היה המשק אוטרקי ברובו, ואדם גידל את רוב תצרוכתו בעצמו. החל מתקופה זו החל תהליך של פיתוח והמשק הפך בהדרגה לפתוח יותר. הארץ ייצאה שמן, יין ופשתן וייבאה כמויות גדולות של תבואה⁶²זאת המסקנה המרכזית של ספראי, הכלכלה. . עם זאת עדיין היו רבים שגידלו את תבואתם בעצמם. צריכת החיטה הייתה בין שני שליש לשלושה רבעים מסל המזונות⁶³ראו פירושנו לפאה פ"ח מ"ה-מ"ו. , וממילא ברור שאפילו אם הייבוא היה רק רבע, או פחות, מהצריכה הלאומית, עדיין חייב הדבר מסחר ער בתבואה, וסוחרים גדולים שייבאו את התבואה ממצרים.

בזאת לא תם פירוש משנתנו, ונחזור לפרשה בסוף הפירוש למשנה הבאה.