רש״ש על משנה ביכורים · פרק 2 · משנה 11

ראוי לשית לב מדוע הקדים לפרש האינו שוה להשוה שלא כסדרן במ"ח ואולי משום דבשוה יש הרבה דברים והתנא כללם בושאר כל דרכיו כו' וכדאמר בירושלמי שנכלל בו הרובע והנרבע ממנו. וכן עוד כיוצא בזה לכן שנהו באחרונה. ובמ"ח לא רצה להפריד בין השוים:

שם הריני נזיר שזה חיה או בהמה. ובפי' הריבמ"צ שזה חיה ובהמה נזיר שא"ז כו' נזיר. ובתוי"ט ומש"ה הוא דתני לה בהך בבא. והוא דוחק דהעקר חסר (ובשנ"א הגיה בכאן ע"ש. וכן בפירש הרמב"ם וריבמ"צ משמע שהיה לפניהם נ"א במשנה) ול"נ דכרוך ותני ור"ל דבכוי בין שאמר ה"נ שזה חיה ובין ה"נ שזה בהמה ה"ה נזיר משא"כ בבהמה וחיה ודאים א"נ בכאו"א אלא בשאמר אחד מהלשונות. והעקר נ"ל דמתניתין בכאן סמכה על הא דתני בספ"ה דנזיר וכאן הוי כמו וכו' ר"ל שזה חיה וכו' או בהמה וכו' הכל כמבואר שם. [וכזה מצינו גם במקרא גבי שירת מרים שאינו כתוב שם רק תחילת לשון השירה שאמר משה והכוונה לכל השירה וכדאיתא במכילתא כשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים כו' וכ"כ שם המפרש זי"נ]. ועמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז. [וכה"ג כתבו התוספות שבועות (ט' ב') ד"ה כדאמר]. ומש"כ עוד התוי"ט ושוה לחיה ולבהמה נמי מה"ט. תמוה דז"א רק בדברים שהחיה והבהמה שוים בהם. משא"כ שזה חיה אינו נזיר כשאמר על הבהמה. וכן שזה בהמה א"נ כשאמר על החיה: