משנת ארץ ישראל על משנה מדות · פרק 5 · משנה 3

לאחר תיאור חתך רוחב של עזרת המזבח המשנה עוברת לדון בארגון השטח של עזרת ישראל, אבל סגנון התיאור שונה. סגנון התיאור של המשנה שלנו ושל המשנה הבאה דומה לסגנון התיאור של לשכות עזרת נשים (פ"ב מ"ה). אנו משערים שב"לקט משניות המקדש", שאת דבר קיומו שיערנו, הייתה קבוצת משניות שבהן נרשמו הלשכות השונות.

שש לשכות היו בעזרה – לא נאמר באיזו עזרה מדובר. אפשר שהכוונה ל"עזרה" של ראשית הפרק, שהיא כל שטח המקדש. אפשר שהכוונה לכל העזרות, כולל עזרת נשים. אך כפשוטם של דברים, הלשכות של עזרת נשים תוארו בפ"ב מ"ה, לפיכך יש לפרש שמשנתנו עוסקת בעזרת ישראל ובעזרת כוהנים שרוחבן 22 אמה, ומהן תפסו הקירות 9 אמות (הקיר של שער ניקנור, והמדרגה שבין עזרת ישראל לעזרת כוהנים). קשה להניח שהייתה לשכה בעזרת המזבח, משום שזו הייתה צפופה. בצד צפון נדרש השטח למטרות שחיטה, ובדרום לצורכי התארגנות התהלוכה העולה לכבש. בשטח שבין האולם ולמזבח נכנסים רק כוהנים, ושוב אין צורך בלשכות.

שלוש בצפון ושלוש בדרום שבצפון לשכת המלח – תוסבר להלן.

לישכת הפרוה – להלן, לישכת המדיחין – תוסבר להלן, לישכת המלח שם היו נותנין מלח לקרבן – שם שמרו את המלח הנדרש לקרבנות ולפיזור על הכבש כדי שלא יחליקו הכוהנים העולים, שכן שנינו: "בוזקין מלח על גבי כבש בשביל שלא יחליקו" (משנה, עירובין פ"י מי"ד). במקורות מקבילים מדובר על שלושה מקומות שבהם נשמר המלח: בלשכת המלח, על המזבח ועל הכבש⁷על החזקת המלח ראו תוס', מנחות פ"ו ה"ב, עמ' 519; שם שם ה"ד; בבלי, מנחות כא ע"א. לפי מקורות אלו החזיקו את המלח בשלושה מקומות. בתוספתא שם ה"ג נרשם בטעות "לשכת הגזית". . למעשה המחסן היה בלשכת המלח, ועל המזבח ועל הכבש היה, מן הסתם, מעט מלח לשימוש שוטף. הניסוח במשנה עשוי היה להתפרש ששם היו נותנים את המלח על הקרבנות, אבל זאת עשו בבית המטבחיים על השולחנות. הלשכה שכנה, מן הסתם, קרוב לבית המטבחיים מטעמי נוחות.

לשכת הפרווה שם היו מולחין עורות קדשים – בה עובדו העורות עיבוד ראשוני והוכנו לחלוקה. בשלב ראשון נעשתה החלוקה פעם ביום, ולאחר מכן פעם בשבוע, וחולקה בין כל כוהני המשמר. התוספתא מנמקת זאת במאבק בין הכוהנים הפשוטים לנכבדי הכהונה: "בראשונה היו מכניסין עורות קדשים לשכת בית הפרווה, והיו מחלקין אותו בערבית לכל בית אב שבאותו היום, והיו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע. התקינו שיהו מחלקין אותן בערבי שבת לכל משמר ומשמר, ועדיין היו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו, לא היו ימים מועטין עד שחיפו כהנים פני כל האולם בטבלאות של זהב מאה על מאה ועל עובי דינר זהב, מה שמחפין עד הרגל, וברגל מקפלין אותן, ומניחין אותן על גבי מעלות בהר הבית כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה, שלא נטה בה דלוס⁸פגם. . אחר הרגל חוזרין וקובעין אותן במקומן" (תוס', מנחות פי"ג הי"ח-הי"ט, עמ' 533). בשלב ראשון הייתה החלוקה לבתי אב, והכוהנים הפשוטים לא עמדו בפני הלחץ של גדולי הכהונה. בשלב שני הנהיגו חלוקה שבועית, בתקווה שכל כוהני המשמרת יאזרו עוז נגד ראשי הכהונה. אבל כל זה לא עזר. בשלב זה התערבו מביאי הקרבנות ונדרו את העורות לבדק הבית, וראשי הכוהנים לא העזו לחלל את הנדר ולפגוע בקדושת המקדש. פילון⁹על החוקים, א 151. אומר בפשטות שכוהני המשמרת מקבלים את העורות (שלב ב).

ועל גג היה בית טבילה לכהן גדול ביום הכיפורים – מיקום המקווה שם מחייב שהלשכה הייתה בשטח הקרוב למזבח שבו עבד הכוהן הגדול ביום הכיפורים, לשכת המדיחין – ברוב עדי הנוסח נוסף ששם היו מדיחין קרבי קדשים – אם כן את הקרבן מעבירים מלשכה ללשכה. בראשונה מטפלים בעור, בשנייה בשטיפה ובשלישית בעורות. איננו יודעים מה היה סדר העבודה, אך מן הסתם היה סדר קבוע.

ומשם מסיבה – בהקשר זה, כמו גם בפ"ד מ"ג, מדובר בגרם מדרגות העולה לגג. הלשכות נהנו ממים, ולכן ניתן היה לבצע שם עבודות במים (הדחה וטבילה).

עולה לגג בית הפרווה – מכאן ששלוש הלשכות היו סמוכות. בשטח של 22 אמה ניתן היה להקצות לכל לשכה 7 אמות; מן הסתם היו הלשכות הללו מקורות והייתה להן דלת לסגירה, כך ששטח העבודה בהן לא היה רב.