משנת ארץ ישראל על משנה מדות · פרק 3 · משנה 3

למטה בריצפה – ברצפת הקרקע ליד פינת המזבח, באתה הקרן ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה שלשייש – מכסה אותה, וטבעת היתה קבועה בה – כדי להרים את מכסה השיש, שבו יורדין לשית – מערכת הביוב של המקדש, ומנקין אותו – לכאן השליכו שיירי דם ושיירי בשר, ואלו הצטברו וחייבו ניקוי.

הסגנון "מקום היה שם" הוא ממאפייני משניות זיכרון המקדש.

"מקום היה" במשניות הזיכרון

במשנתנו המשפט "ומקום היה שם..." הוא בבירור נטע זר, והמשנה ניתנת לקריאה בלעדיו: "למטה בריצפה באתה הקרן, בו יורדין לשית...". נמצאנו למדים שמשניות הזיכרון נערכו בשלב מאוחר להיווצרן, ונעשה מאמץ לאחד את הסגנון. איננו יודעים ממתי שלב האיחוד, האם הוא תנאי, או שהוא פרי עריכה בתר תנאית.

ושלשלת שהמפתחות

היו תלויות בה⁵משפט זה איננו בכתב יד קופמן, ראו בפירושנו.

מערכת הביוב ששינעה את שיירי הדם והאשפה מהמקדש מתוארת בסדרת מקורות: "הזה⁶הכוהן הגדול ביום הכיפורים. על טהרו של מזבח שבע פעמים, ושירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי, אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן" (משנה, יומא פ"ה מ"ו), וכן: "הדם בתחלה אין מועלים בו, יצא לנחל קדרון מועלים בו. הנסכים בתחלה מועלים בהן, יצאו לשיתין אין מועלים בהם" (משנה, מעילה פ"ג מ"ג). אם כן, לשיתים מגיעים הדם וכן הנסכים, כלומר יין ומים ושמן. במשנת תמורה מנויה רשימה של הנקברים, והם קרבנות שנפסלו: "ואלו הן הנקברים, קדשים שהפילו יקברו, הפילה שליא תקבר, שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע⁷שנטמאו. ושער נזיר⁸בגד שנארג משער נזיר יידלק (משנה, ערלה פ"ג מ"ג). את שער הנזיר עצמו משלחים תחת הדוד (משנה, נזיר פ"ו מ"ח), והרי זו צורה אחרת של שרפה. כנראה מדובר בשער נזיר שנטמא (בבלי, לד ע"א), או בשער שנגזר כדי להקל על שערו (אם היה שערו ארוך מדי). ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, רבי שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה" (תמורה פ"ז מ"ד)⁹שלא כדין, שאין לשחוט בעזרה אלא קרבנות, ואין קרבנות מן החיה (כגון צבי). .

התוספתא מסבירה מהי הקבורה: "כיצד קוברין חטאת העוף? היו נותנין אותה על גבי אמת המים והיה מתגלגלת ויורדת לנחל קדרון. רבי ישמעאל ברבי יוחנן בן ברוקה אומר חלון היתה שם למערבו של כבש אמה על אמה, רבוכה היתה נקראת, ששם נותנין חטאת העוף תעבר צורתה ותצא לבית השרפה" (תמורה פ"ד הט"ז, עמ' ٥٥٦). המדובר בחטאת העוף, וקשה להניח שכך היו קוברים גם פרה שמתה. על כל פנים, אין מדובר בקבורה מפוארת אלא בהסדר הטמנה פשוט. את חטאת העוף, לפי תנא קמא, מניחים פשוט באמת הביוב של בית המקדש ומניחים לה להתגלגל בביוב ולהיסחף בו. להערכתנו, שאותה הצגנו בפירושנו למשנה שם, התוספתא איננה מפרשת את המשנה. כפשוטה הנחה על האמה היא זריקה לאשפה. אלא שהתוספתא נרתעה מהסבר זה שיש בו זילות הקרבן ולכן פירשה את המשנה בדרך הפירוש היוצר, והגדירה את זריקתה לאשפה אחרת מהכוונה המקורית.

במשנת כריתות שנינו: "חטאת העוף הבאה על ספק, אם משנמלקה נודע לה הרי זו תקבר" (פ"ו מ"ה). בספרא (צו, פרשה ט ה"ה, לז ע"ב) חוזרת המחלוקת תיקבר-תישרף, וכנראה אלו שתי הדרכים העיקריות בהלכה המאוחרת של חכמים. כנגד זה התיאורים הקדומים מלמדים על יחס שונה, מזלזל יותר, והם נראים כרֵאליים¹⁰ראו עוד תוס', נגעים פ"ט ה"ט, עמ' 626; נזיר פ"ו ה"א, ופירושנו לנגעים פ"ט מי"ג. . בתוספתא שציטטנו יש מחלוקת על קבורת חטאת העוף. רבי ישמעאל ברבי יוחנן סבור למעשה שחטאת העוף נשרפת. מי שאומר שנזרקת לשיתים חולק על מי שאומר "רבובה" הייתה שם. משנתנו אינה אומרת במפורש מה נזרק לשיתים, והיא אפוא כאחת השיטות בתוספתא.

וכבש היה לדרומו של מזבח שלשים ושתים – אורכו, על רוחב שש עשרה – הכבש לא השתרע על מלוא רוחב המזבח אלא על חצי ממנו, ורבובה היתה במערבו ששם היו נותנין פסולי חטאת העוף – רבובה/רבוכה משמעה נלושה בשמן, אבל בהקשר שלנו משמעה שונה. כנראה זו גומחה עמוקה בקיר המזבח, או בצדו של הכבש, מן הסתם עם אפשרות סגירה, שבה ניתן היה לרכז אשפה לזמן מה, עד לריקון המתקן.