מלאכת שלמה על משנה כתובות · פרק 3 · משנה 7

איזהו בושת וכו'. הלשון דחוק דלא הוה ליה למיתני אלא כמה הוא בושת ונלע"ד שבא לרמוז בשנוי הלשון דמשו' דהוה משמע דבושת ופגם הכל דבר אחד כל עוד שלא ידענו מהו פגם לזה שנה לשון איזהו כלומר איזהו בושת ואיזהו פגם ובדין הוא דה"ל למיתני לפי זה ברישא איזהו פגם כיון שהוא עיקר השאלה אלא דנקט אמאי דפתח ביה ואי היה מתחיל בפגם לא הוה לא במאי דפתח ביה ולא במאי דסליק מיניה ופגם היינו נזק הנישום נמי כן בשאר חבלות כדתנן בר"פ החובל בנזק כיצד סומא את עינו שבר את רגלו וכו' רואין אותו כאילו היא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה היא יפה וצער לא פירש במשנה משום דפשוט הוא והיינו דקבעי ליה בגמ' לעיל צער דמאי ומסקי' צער בעילה שהנבעלת ברצון אין לה צער אלא כי נהמא אקושא בחנכי או וכו' כדכתיבנא לעיל אבל האנוסה יש לה צער וכתב הרמב"ם ז"ל שם בהלכ' נערה ר"פ שני ואנוסה יש לה צער וכן הוא אומר באנוסה תחת אשר ענה ע"כ ומשנתנו הביאה שם פ' שני סי' ד' ה' ו'. וז"ל הירושלמי הכל לפי המבייש והמתבייש לא דומה המבייש את הגדול למבייש את הקטן לא דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן בושת הגדול מרובה ונזקו ממועט בושת קטן ממועט ונזקו מרובה ע"כ: עוד בפי' ר"ע ז"ל ובגמ' פריך מנלן דנותן בושת וכו'. אמר המלקט עוד פריך בגמ' ואימא דוקא קנס דכתיב ביה ונתן לאבי הנערה הוי לאב אבל כל הני להוו לדידה ומסיק מסתברא דלאביה הוי שהרי בידו לביישה בבושת בעילה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין לקדשה בביאה. וצער מפ' הרמב"ם ז"ל וגם בטור שם סי' קע"ז דרואין לפי קוטנו וקטנותה ולפי בריאותה כמה נצטערה וכן יתן מותר על חמשים של קנס: