מלאכת שלמה על משנה כתובות · פרק 13 · משנה 6

העורר על השדה. פ' חזקת (בבא בתרא דף ל':)

השני נוח לי. פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"א) לשון מושאל דהתם לא שייך לומר רק הראשון נוח לי והשני קשה ממני:

וחכמים אומרים איבד את זכותו. כתב הריטב"א ז"ל דוקא חתום וכיוצא בו דעבד מעשה ולאפוקי הא דא"ל זיל זבין או שהיה שם בשעת המכר ושתק והיה נראה לומר דאפילו הוא לבדו חתים על השטר הויא הודאה אלא שי"ל שזה אינו דיכול להיות דכיון דלא היה שם אלא עד אחד ולא חשיב שטרא לא חייש לה. וכתב עוד איבד את זכותו פי' ואפילו יש לו עדי זכות או עדי גזלה ואין לחברו עדי מקח ע"כ. וגם הרמב"ם ז"ל כתב ברפי"ו דהלכות טוען ואין משגיחין על ראיות שיביא על אותה שדה ע"כ. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סוף סימן תתקס"א והוא חתום עליה בעד איבד את זכותו דוקא הוא הא אחרים חתומין בו לא איבד את זכותו שאין על העדים לידע הסמוכין על המצר אם הם של אותם שאוכלים אותו עכשיו או של אחרים ע"כ:

עשאה סימן לאחר עי' בתוי"ט מ"ש בשם רש"י. וכתב עליו הר"ן ז"ל ואע"פ שדינו דין אמת אין פירוש משנתנו כך מדגרסי' בירושלמי הנכתב בהלכות בסמוך לא סוף דבר עשאה העורר סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר והעורר חתום עליה בעד איבד את זכותו ומוכח דמתני' ה"פ עשאה המערער סימן לאחר שמכר קרקע סמוך לשדה זו שהוא מערער עליה לאדם אחר וכתוב במצרים מצר פלוני שדה של שמעון איבד את זכותו שהרי הודה שהוא שלו והיינו דגרסי' עלה בירושלמי לא סוף דבר עשאה סימן לאחר וכו'. אבל לפי פי' רש"י ז"ל מה לי עשאה המחזיק סימן לאחר מה לי אחר לאחר אלא ודאי בדכתיבנא ע"כ והיא דעת תוס' כמו שאכתוב בסמוך. ובגמרא לא שנו דאיבד את זכותו אלא כשעשאה המחזיק סימן לאחר אבל עשאה המחזיק סימן לעצמו של ראובן זה העורר עליה שהיה שמעון מוכר שדה שבצדה לראובן זה העורר עליה וכשמסר לו סימני המצרים כתב על שדה זו מצר פלוני שדה שלי אע"פ שלא מיחה ראובן לא איבד את זכותו שיכול הוא לומר אי לאו דעבדי הכי שלקחתי ממנו שטר זה באלו המצרים לא היה מוכר לו את השדה וכדי שימכרהו שתקתי ולא מסרתי מודעה כדי שלא יבא לאזניו ושוב לא יתרצה למכרו זו היא שיטת רש"י ז"ל וגרסתו. אבל תוס' ז"ל כתבו עשאה סימן לאחר מתוך הלשון משמע דאעורר קאי כגון שמכר אחת משדותיו ועשאה סימן בשם המוחזק ובגמרא ה"פ לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא אבד כלומר אם מכר מערער אחת משדותיו למוחזק לאו הודאה היא דאי לאו דעבד הכי לא היה המוחזק קונה שדה ממני ואני הייתי צריך למעות ולא גרסי' מזבין אלא זבין ובירושלמי משמע דלא כרש"י שהביא ולא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר אלא אפילו עשאה אחר והעורר חתום בעד איבד את זכותו ע"כ. וכן כתבו ג"כ הרא"ש ז"ל לירושלמי. וביד רפי"ו דהל' טוען ונטען וסי' ב' ג'. ובטור ח"מ סי' קמ"ז. וכתוב שם בש"ע בהג"ה ר"מ אוסרלין וגם בספר הלבוש שאם היה זה העורר דיין שהגבה לזה הקרקע בחובו שהיה חייב לו המחזיק איבד את זכותו שהוא גרוע מעד החתום ע"כ: