משנת ארץ ישראל על משנה סוכה · פרק 3 · משנה 13

יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת – המשנה מסבירה כיצד מבצעים הלכה למעשה את החובה ליטול לולב בשבת. משנה דומה להלן (פ"ד מ"ב) עוסקת בהווי המקדש. הבבלי מסביר אל נכון שכאן מדובר לאחר חורבן הבית (בבלי, מג ע"א)¹⁹²אמנם בהמשך שם, מו ע"א, מובאת גם דעה אחרת. , אך למעשה ייתכן שמדובר גם בימי הבית, אך מחוץ למקדש. עם זאת, לפי פשוטה המשנה מתארת את ימיהם של חכמים-תנאים לאחר הבית. כך או כך, מדובר במציאות ברחבי ארץ ישראל ובהנחה שביום טוב ראשון נוטלים לולב גם מחוץ למקדש. בארץ ישראל המשיכו ליטול לולב ביום הראשון גם כשחל בשבת, זאת בהתאם למשנתנו. בבבל נמנעו מכך בעיקר בגלל החשש שמא טעו בקידוש החודש, כלומר שמא הידיעה על קידוש החודש לא הגיעה אליהם. על כן היום הוא רק ספק חג, ובגלל ספק אין לחלל שבת.

כידוע הייתה קיימת מערכת מסודרת של שליחים שהודיעו על קידוש החודש לתפוצות, אך לעתים לא הגיעו השליחים במועד. זאת הסיבה לכך שבגולה חוגגים יום טוב שני. עדויות הלכה למעשה על שנים שלא היה ברור בהן אם החודש מעובר או לא פזורות במקורות¹⁹³ראו המבוא למסכת ראש השנה, וכן בבבלי, מג ע"א; מו ע"א ועוד. . למעשה, גם אם פעלה מערכת השליחים כתִקנה קשה היה להגיע לבבל, מרחק של כ - 600 ק"מ, תוך שבועיים.

בירושלמי מסופר שרבי אבהו הגיע לאלכסנדריה והורה לבני הקהילה היהודית ליטול לולב ביום טוב ראשון של חג שחל בשבת. הסוגיה שם טוענת שרבי אבהו לא הורה כהוגן שכן אין הוא יכול להיות שם כל שנה, וממילא לא יוכל להורות להם כל שנה מתי בדיוק החג חל (ירו', עירובין פ"ב ה"ט, כא ע"ג)¹⁹⁴הסוגיה היא מהעדויות הבודדות לעצמתה של הקהילה היהודית באלכסנדריה במאה השלישית - ראשית המאה הרביעית. כידוע הושמדה קהילת אלכסנדריה המעטירה במרד התפוצות, בשנת 117 לספירה. הסיפור מעיד על התחזקותה המחודשת. מהירושלמי לא ברור מיהו שביקר את רבי אבהו, והשם קטוע. בכתב יד ליידן נאמר: "שמע רבי מי מר...", ואולי הוא רבי [א]מי או רבי מימר. . מהסוגיה ברור שבדרך כלל נהגו בני אלכסנדריה כבני בבל. רבי אבהו הורה להם לשנות את מנהגם, והסוגיה סבורה שאולי היה שינוי זה טוב בשנה שבה ביקר החכם הארץ-ישראלי במקום, אבל בטווח הארוך יש להמשיך להימנע מנטילת לולב ביום הראשון של חג כשחל בשבת.

מכל מקום, בארץ ישראל נטלו לולב גם בשבת כפי שברור מהמשך המשנה, ונחזור לכך להלן בסוף המשנה. המשנה מניחה שנטילת לולב בשבת היא בעייתית בגלל הטלטול, ומציעה פתרון ארגוני-קהילתי לשאלת הטלטול. ההנחה עצמה בעייתית, ונשוב גם לכך בסוף המשנה.

לשם השלמה נוסיף כי עוד בתקופת הגאונים, ולפחות בראשיתה, המשיכו בארץ ליטול לולב בשבת, וכפי שאמור במפורש בספר החילוקים: "אנשי מזרח אין טוענים לולב בשבת... ובני ארץ ישראל נוטלין לולב והדס ביום טוב הראשון שחל להיות בשבת"¹⁹⁵מרגליות, החילוקים, עמ' 81. .

כל העם מוליכים את לולביהם לבית הכנסת – בערב שבת, ובשבת בזמן התפילה, כל אחד ואחד מכיר את – הלולב שלו ונוטל – המשנה מספרת על הסדר מעניין של התארגנות חברתית. אין לנו עדויות שההסדר נהג הלכה למעשה. בפרק הבא מובא סיפור דומה על המקדש¹⁹⁶להלן, פ"ד מ"ד. . שם הסיפור מסתיים בכך שהמנהג נעקר משום שגרם למהומה רבתי. במקדש היו אלפי עולי רגל, והמהומה טבעית. לא כן בבית הכנסת הקטן והאינטימי. עם זאת, ייתכן שההסדר המוצע הוא רק תאורטי ולא נהג למעשה. להלן נראה כי יש רמזים נוספים להערכה ביקורתית זאת. כפי שנראה במשנה הבאה הסדר זה אינו נדרש על ידי הכול, וייתכן שהוא נועד לא רק לפתור את שאלת הטלטול אלא גם לפאר את המעמד הציבורי ולהאדיר את מקומו בחיי החברה.

מפני שאמרו – המשנה מביאה מעין ציטוט של משנה קדומה. המונח מפני שאמרו או סתם שאמרו או למה אמרו מופיע במשניות מספר, והוא מרמז להלכה מנוסחת קדומה כלשהי¹⁹⁷ראו פירושנו לפסחים פ"א מ"א. , אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו – כזכור נאמר בתורה "ולקחתם לכם", מכאן למדו חכמים שיש מצווה לקנות את הלולב, שכן "לקח" בלשון חכמים משמעו קנה¹⁹⁸ראו לעיל, פ"ג מ"א. . יתרה מזו, חכמים סברו שיש מצווה בהתקנת הלולב, ויש לברך על כך ברכה מיוחדת¹⁹⁹לעיל מ"א; תוס', ברכות פ"ו (ז) ה"ט. . ממילא מובן שהמצווה היא שכל אחד יכין (יקנה) את הלולב. הנחה זו הכתיבה את ההלכה שלולב הגזול פסול, ועסקנו בכך לעיל²⁰⁰לעיל מ"א. . מדרכה של המשנה שהעיקרון המשפטי המרכזי אינו מוצג בפני עצמו; הוא בבחינת נתון ידוע שאין צורך לאמרו. המשנה שלפנינו היא תוצר של דורות של לימוד. הנחות היסוד נאמרו בדורות ראשונים, ובמקרה זה היסוד המשפטי-עקרוני מובא מתוך אותו אוצר מימרות שבדרך כלל לא ראו עורכי המשנה צורך להביאו.

בתוספתא, ובעקבותיה גם בתלמודים²⁰¹תוס', פ"ב הי"א; בבלי, מא ע"ב; ירו', נד ע"א; ספרא, אמור פרק טז ה"א, קב ע"ג. , מובא סיפור על ארבעה זקנים שנסעו במשלחת לרומי וחגגו את חג הסוכות על הספינה. כנראה בסוכות כבר היו בדרכם חזרה. לפי הסיפור היה לרבן גמליאל לולב, הוא נתנו לרבי יהושע במתנה, וכשזה סיים את נטילת הלולב נתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה וכן הלאה. על נסיעה זו נשתמרו כמה וכמה סיפורים בספרות חז"ל²⁰²ספראי, ביקורים. , וממעשי החכמים למדו סדרת הלכות, וביניהן כמה מהלכות החג. המעשה הוא מבחינה מסוימת "מעשה לסתור", שכן הוא מלמד על עקיפת ההלכה. אין זו סתירה משפטית, אלא הגבלת ההלכה וסיוגה. או בלשון אחרת, תיאור כיצד ההלכה העקרונית מתבצעת, בצורה חלקית, הלכה למעשה.

ושאר כל ימות החג יוצא אדם ידי חובתו בלולבו של חבירו – משפט זה אינו קשור להסדר הבאת הלולבים לבית הכנסת. אם שבת חלה לאחר יום טוב הראשון – אין נוטלים בו לולב, וממילא אין צורך להביא את הלולבים לבית הכנסת, ואין כל בעיה שמא לא יכיר מישהו את לולבו²⁰³הנחה זו אינה נאמרת במשנה עצמה. את המשנה אפשר להבין כך שגם בשבתות שחלו בימי חול המועד הביאו את הלולבים לבית הכנסת. ברם, להלן במשנה יד ברור שרק ביום טוב ראשון שחל בשבת נטלו לולב, כן יוצא מעדויות רבות נוספות וכך מפורש במשנה הראשונה בפרק הבא, ובמקבילתה בתוספתא פ"ג ה"א ועוד. . הווה אומר, משפט זה הובא רק בהיותו המשך הציטוט מאותה משנה קדומה. מכאן נלמד שאכן המונח מפני שאמרו הוא מובאה מטקסט ערוך ומסודר שיש לו התחלה והמשך.

כאמור, המשנה מניחה שאף אם הוחלט ליטול לולב במדינה ביום טוב רק ביום טוב ראשון המצווה היא מהתורה. הפתרון המוצע במשנה פוטר לכאורה את שאלת הטלטול, ומעתה מותר ליטול לולב גם בשבת שחלה בחול המועד. יתר על כן, להלן נראה שבזמן שהמקדש היה קיים וההסדר לא הצליח "התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו"²⁰⁴להלן, פ"ד מי"ד. , וכפי שראינו יוצא אדם ידי חובתו גם אם נטל לולב בביתו²⁰⁵לעיל מ"ט. . אמנם לא מובן מדוע בחרו חכמים (רבן יוחנן בן זכאי) מבין כל האפשרויות בפתרון הכי פחות "הלכתי" של אי נטילת לולב בשבת. במקום זאת היו יכולים לתבוע את אחד מההסדרים החילופיים שנידונו לעיל: או את ההסדר שבמשנה (הבאה לבית הכנסת בערב שבת או שימוש בלולבו של חברו), או את ההסדר שאדם ייטול לולב בביתו. הרי הפתרון של הבאת לולב לבית הכנסת בערב שבת או נטילת לולב בבית עדיפים מבחינה הלכתית על אי נטילת לולב.

בבבל לא נטלו לולב בשבת כלל בגלל החשש לטלטול (בבלי, מג ע"א ומקבילות)²⁰⁶לפי הבבלי זו הסיבה גם לאיסור תקיעה בשופר בשבת. ראינו כי זו שיטת בני בבל, אך בארץ ישראל לא קיבלו חששות אלו. ראו דיוננו במסכת ראש השנה פ"ד מ"א. , ושוב השאלה היא מדוע לא בחרו באחד הפתרונות הללו. בבבל היו בתי הכנסת מחוץ לעיר, וזו אולי סיבה לכך שלא היה אפשר להביא את הלולב בערב שבת לבית הכנסת. אך עדיין ניתן היה ליטול לולב בבית.

יש במקורות עדויות ודיונים בשאלות שונות הקשורות בטלטול חפצי מצווה, ומעט מהם נביא במשנה הבאה. ברם, דומה שאת הפתרון יש לחפש במישור החברתי. הפתרון של הבאת לולב לבית הכנסת הוא תאורטי במקצת. ודאי שהיו רבים שלא היו מצייתים לו. אלו היו מביאים עמם את לולביהם גם בשבת, שלא ברצון חכמים אך מתוך יראת שמים של בורים ורצון לקיים את מצוות החג. הוא הדין לגבי נטילת לולב בבית. מבחינה הלכתית זהו פתרון אפשרי, אך בפועל לא היה הציבור מציית. עבורו היה חשוב לבוא לתפילת הציבור עם לולב, ובמשך היום להמשיך ללכת עם הלולב בפומבי²⁰⁷לנוהג זה ראו המשנה הבאה, ובמבוא למסכת. . חז"ל בחרו לקטוע את המצווה באותו מקום שבו ניתן להציב לפני הציבור גבול הלכתי ברור ומובן. כל פתרון מתוחכם יותר מבחינה הלכתית אינו מתאים לציבור רחב של יראי שמים. הפתרונות החילופיים מתאימים לקהל ממושמע ומלומד, ואילו את הציבור של תקופת המשנה והתלמוד צריך היה להנהיג בדרך שונה במקצת, וצורת הצבת הגבולות דרשה חכמת חיים מורכבת יותר.

בספרות המחקר יש הטוענים שהמשנה נכתבה לעדה של תלמידי חכמים, באי בית המדרש, העוסקים בהלכה דבר יום ביומו. משנתנו מראה עד כמה המשנה מופנית לציבור רחב, ועד כמה הנחה זו מוטעית. בהלכה שלפנינו באה לידי ביטוי הנהגה שונה המיועדת לעדה של יראי שמים, של ציבור הנשמע אמנם לחכמים אך מבטא את דתיותו בדרך פשטנית ו"זורמת" ומתקשה לקבל הבחנות מתוחכמות. על היבט דומה של חכמת הנהגה שיש בה ויתורים עמדנו לעיל במשנה ה.