משנת ארץ ישראל על משנה סוכה · פרק 4 · משנה 8

וההלל – אמירת ההלל. התוספתא ומקבילותיה מונות שמונה עשר יום שאומרים בהם הלל, כולל כל שמונה ימי חג הסוכות (תוס', פ"ג ה"ב; משנה, ערכין פ"א מ"ג). את ההלל אמרו בעת הקרבת קרבנות המוסף. בראשי חודשים לא אמרו את ההלל. ההלכה המאוחרת (הבבלית) קבעה שבשמונה עשר הימים הללו גומרים את ההלל, ובראשי חודשים אומרים "חצי הלל", כלומר הלל ללא שני פרקים. ברם, בהלכה התנאית "לקרוא" הלל ו"לגמור" הלל חד הם. שמונה ימי החג שונים מחול המועד של פסח בכך שבסוכות אומרים את ההלל גם בחול המועד, ובמקביל גם התנהלו במקדש, בימי חול המועד של סוכות, מעמדות ציבוריים נוספים (ערבה, ניסוך המים, שמחת בית השואבה)¹⁴³על מעמדם המשני במקצת של ימי חול המועד של פסח ראו בפירושנו למגילה פ"ג מ"ה. . עם זאת אמרו הלל גם בהזדמנויות נוספות כגון בהקרבת קרבן פסח, אך התוספתא מונה רק את ההלל שאמרו בשעת הקרבת קרבנות המוסף. התוספתא עוסקת בימים שלאחר החורבן ולא בשעה שבית המקדש היה קיים. במקבילות אף מנוסח במפורש "שהיחיד גומר את ההלל", ולכן לא נזכר קרבן הפסח.

והשמחה – בניגוד ליתר המרכיבים שבמשנה (לולב, ניסוך המים, ערבה, הלל) אין השמחה מצווה מוגדרת אלא ציווי כללי לשמוח. בפרשנות האמוראית הובנה מצוות השמחה כהקרבת קרבן שמחה, זאת בהתאם לתפיסה ההלכתית הכללית שיש לתרגם כל ציווי כללי למצווה מוגדרת שיש לה כללים ופרטים מחייבים. ברם, במקורות התנאיים לא נזכר קרבן שמחה¹⁴⁴ראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"ב-מ"ג. . אמנם סתם ארוחת שמחה כללה בשר, אך לא היה קרבן מיוחד המבטא את חובת השמחה. מכל מקום, גם אם היה קרבן לשמחה לא הקריבוהו בשבת, וממילא לא אליו מתכוונת המשנה המורה לשמוח כל שמונת ימי החג. המשך המשנה הוא ההסבר למצוות שמחה, ומבנה פִסקה זו הוא כמו זה של יתר הפסקאות בפרק. היא פותחת בהגדרת הזמן (שמונה, שבעה או שישה ימים) וממשיכה בתיאור המצווה.

שמונה – ימי שמחה, כיצד מלמד שאדם חייב בכבוד יום טוב האחרון שלחג כשאר כל ימות החג – החג האחרון הוא חג בפני עצמו: קרבנותיו שונים והלכותיו שונות מאלו של חג הסוכות. עם זאת הוא סמוך לסוכות, ולעניין השמחה (ואמירת ההלל) המשנה מציגה אותם כרצף אחד, למרות ייחודו ושונותו. כפי שראינו היו חכמים שסברו שניתן להשלים את סעודות חג הסוכות בשמיני עצרת¹⁴⁵לעיל, פ"ב מ"ו. , ברם ודאי שמצוות סוכה לא נהגה ביום השמיני. לכן:

סוכה שבעה כיצד גמר מלאוכל – את הארוחה של יום השביעי, הכוונה לארוחת הבוקר שנאכלה בשעה השלישית או הרביעית, שכן קדמונינו סעדו רק שתי סעודות ביום. המשנה אינה אומרת את המובן מאליו, שאין צורך לאכול ביום השמיני בסוכה. יתר על כן, נראה שהבינו שאסור לאכול בסוכה, ויש להבליט זאת, כדי להפריד בין החגים. הירושלמי קובע שמי שסוכתו ערבה עליו חייב לקדש בביתו, אך רשאי להמשיך את הסעודה בסוכה (ירו', נד ע"ג). אם כן, המשך הישיבה בסוכה הוא בעייתי. בבבל לא הייתה הלכה זו רלוונטית שכן היום השמיני היה יום טוב שני של יום השביעי¹⁴⁶במפורש מדובר על כך בבבלי, מז ע"א. , וממילא ישבו בסוכה גם ביום השמיני.

לא יתיר את סוכתו – שכן זו מלאכה האסורה בחול המועד, אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלן בשביל כבוד יום טוב האחרון – לפי פשוטם של דברים מותר לו להעביר כלים מהסוכה לביתו לצורך החג, אך אין הוא חייב לפגום בסוכה. לעומת זאת ההלכה המאוחרת סברה כי יש חובה לפגום מעט בסוכה, כדי להראות שמצוות סוכה הסתיימה¹⁴⁷לא נעסוק כאן בהתפתחות ההלכתית המאוחרת. . המונח "מוריד" נובע מכך שלעתים קרובות הייתה הסוכה על ראש הגג¹⁴⁸לעיל, פ"ב מ"ג. .

משנה אחרונה זו אינה חלק מגוף הפרק, שכן יש בה הלכה, בת זמנם של חכמים, ולא תיאור החיים במקדש. יתר על כן, אין בה הסבר למצוות סוכה, והסבר זה ניתן כבר בשני הפרקים הראשונים. כול שהמשנה אומרת הוא כיצד אין חוגגים את מצוות סוכה בשמיני, והלכה מעין זאת אינה משתלבת במבנה הספרותי הצורני והתוכני של הפרק. זאת ועוד, בכל המשניות הקודמות מתוארים מעשי החג בכל ימות החג, ומתי מקיימים אותם, ומשנתנו מתמקדת למעשה ביום שמיני עצרת בלבד: מה עושים בו (שמחה, הלל) ומה אין עושין בו. כאן "שמונה" אין משמעו כל שמונת הימים אלא בעיקר היום השמיני. נראה, אפוא, שהעורך הרכיב משנה זו לתוך המערכת הקדומה שעד עתה הייתה הרמונית ומסודרת. הוא מצא את ההלכות הללו במקום אחר, או שמא זהו ניסוח שלו. מכל מקום, בכך העביר העורך את משנתנו מבית המקדש ומימיו לעבר מציאות זמנו. זאת ועוד; בעריכת הפרק יש מסר ספרותי סמוי. השמחה ואמירת ההלל במציאות של ימי התנאים מצטיירת כהמשך של נוהגי המקדש וכחלק מהם. כידוע הועתקו לאחר החורבן חלק מנוהגי המקדש לבית הכנסת ולבית הפרטי¹⁴⁹ראו הנספח למסכת ראש השנה. . המשנה שלנו מבטאת את התהליך ותומכת בו.