משנת ארץ ישראל על משנה סוכה · פרק 1 · משנה 8

המקרא סוכתו בשפודים – השפוד הוא מוט עץ מחודד בקצהו שתחבו לבשר כדי להניחו על האש הפתוחה¹⁰⁸ראו פירושנו לפסחים פ"ז מ"א. , או בארוכות המטה – המיטה של קדמונינו הייתה מתקן מתפרק המורכב ממסגרת עץ ובה חורים, דרכם הושחלו חבלים ועליהם הונח המצע¹⁰⁹פינצי, חרושת העץ, עמ' 70-67. . ארוכות המיטה הן מוטות המסגרת הארוכים שבהם הושחלו החבלים. אם לא היו בארוכות המיטה חורים ממש להשחלת החבלים הרי שהיו בהן חריצים מתאימים. לעומת זאת על מוטות הרוחב לא נכרכו חבלים והם לא היו משופים, ומותר לסכך בהם בצפיפות (ללא רווח, כמבואר בהמשך). יש שגרסו "ארובות המיטה", ביניהם רבי עובדיה מברטנורא. הנוסחה נראית משובשת, כפי שהעיר בעל תוספות יום טוב, ואין לה תמיכה בעדי הנוסח שבידינו. ראייתו היא ממשנת כלים המצוטטת בתלמוד הבבלי לסוגייתנו (משנה, כלים פי"ח מ"ה; בבלי, טו ע"ב). משנה זו מדברת במפורש על הקצרה של המיטה, שהיא בניגוד לארוכה שלה.

כפי שרמזנו בפירושנו למשנה ד, גם מי שמתיר לסכך בנסרים צרים יודה שאסור לסכך בעצים "משופים", שהם מותקנים לשיבוץ בתוך מתקן עץ כלשהו. יש מהראשונים שסברו ששפודים וארוכות המיטה אינם גידולי קרקע¹¹⁰רמב"ם, וכן רע"ב. . הם ראו לנגד עיניהם מיטת ברזל. ברם רוב המיטות היו מעץ, וקשה לתלות בכך את האיסור. האיסור אינו נובע מכך שהעצים מקבלים טומאה, משום שכלי עץ "פשוטים" (שאין בהם כלי קיבול) אינם מקבלים טומאה. יש הטוענים ששפודים, ואולי גם ארוכות ממש, מקבלים טומאה¹¹¹כך סובר בעל מלאכת שלמה. הוא שולל את הטיעון שהשפוד הוא ממתכת, שהרי לו היה כך היה פסול משום שאין גידולו מן הארץ. כנראה הוא לא הכיר את פירוש הרמב"ם למשנה שאומר שאכן שפוד אין גידולו מן הארץ. ברם, בעל מלאכת שלמה צודק בדחותו את הפירוש, כפי שאמרנו. במשנה ד ראינו כיצד הוכלל הנימוק של קבלת טומאה לאיסור סכך. אין ספק שדבר המקבל טומאה פסול לסכך, אך גם במשנה ד אין פסול אוכל נובע משאלת ההכשר לקבל טומאה, ונשוב לכך להלן בדיון על החוטט בגדיש. . יש להניח שמי שפירש כך ראה לנגד עיניו שפוד שהוא כלי ממש, עם כלי קיבול מסוים. ברם, מבחינה טכנית פירוש זה קשה ביותר. המאירי ואחרים אומרים שמכיוון שהארוכות היו כבר חלק ממתקן (כלי) אין הן יכולות לחזור להיות סכך. ברוח זו יש אולי לפרש שהארוכות הן כלי, לא במובן של קבלת טומאה אלא רק במובן של האיסור לסכך בכלי. זה ההבדל בין הארוכות לקצרות. בארוכות יש חורים לחבלים, ולכן הן נחשבות ככלי שאין לסכך בו. כך גם נאסר לסכך באניצי פשתן, שהם הסיבים שטרם נארגו לחוט, אך לאחר שעברו תהליכי עיבוד ושרייה במים (בבלי, יב ע"ב)¹¹²להסבר ראו לעיל, מ"ד. . ודאי שאניצי פשתן אינם מקבלים טומאה, אך הם מעין כלי שעבר עיבוד, וחכמים דורשים סכך שיהיה ממש מן הטבע, ללא עיבוד. לעיל הצענו הסברים מספר למשנה ד, והאחרון שבהם היה דומה להסבר זה. אוכל פסול לסכך וכן עץ משופה, משום שהם חפץ ולא קירוי "טבעי", וסכך צריך לבוא מהטבע, ללא עיבוד.

תופעה מוכרת בלשון חכמים היא שימוש שונה במושגים הלכתיים בהקשרים שונים. ייתכן שלפנינו אותה התופעה במושג "כלי"¹¹³במבואות למסכתות נגעים ופרה נדון בכך בהרחבה. .

אשר לשפוד – הוא פחות כלי מארוכות המיטה, אך גם הוא מותאם לתפקידו. ייתכן גם שהשפוד הוא ממתכת. במקורותינו מצינו את שני הסוגים. השפוד שעליו צולים את הפסח היה מעץ, ובעיקר מעץ רימון¹¹⁴ראו פירושנו לפסחים פ"ז מ"א. , ומן הסתם כך היה גם בצלי רגיל. אך לעתים נזכר השפוד עם האסכלה (הרשת שעליה צולים) והסכין ככלי מתכת (משנה, עבודה זרה פ"ה מי"ב; זבחים פי"א מ"ז ועוד). ה"שפוד (שפודים) של מתכת" נזכר פעמים מספר (תוס', סוטה פ"ד ה"ז; אהלות פ"ח ה"ב; פ"ט ה"ד). מכאן שלעתים היו השפודים ממתכת, אבל גם שסתם שפוד אינו ממתכת. ייתכן שבמשנתנו השפוד נאסר כי הוא ממתכת ואינו גידול קרקע, וארוכת המיטה נאסרה כי היא עץ מעובד ונחשבת לכלי לצורך העניין.

אם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה – כפי שראינו במשנה ו, אם סיכך אדם בסכך לא כשר עליו להניח ליד הקטע הלא כשר סכך כשר ברוחב זהה. כל זאת בפשוטי כלי עץ, אך הדין של מי שמסכך בחצים או בשליבות שונה. דינם של אלה נשנה בתלמודים. בחץ שני חלקים, גוף החץ העשוי עץ וחודו העשוי מתכת. החצים התחלקו לשניים, לזכרים ולנקבות. לחץ זכר יש עוקץ הנכנס לחח החוד, וחץ נקבי הוא חץ שבגוף העץ שלו נחקק חלל ואליו הוכנס חוד המתכת. הוא הדין ב"שליבות", הן שלבי הסולם. גם בסולם שני חלקים: ה"עומדים" – מוטות הצד, וה"שלבים" או ה"שליבות" – העצים הקצרים שהמשתמש בסולם מטפס עליהם. היו סולמות שהשלבים בהם היו נקביים, כלומר נחקק בחללם חלל קטן שהותאם לבליטות ב"עומדים". היו גם סולמות שהשלבים בהם היו מוטות קצרים שהושחלו לחורים במוטות הסולם (ב"עומדים") (ירו', נב ע"ב; בבלי, טו ע"א)¹¹⁵לשלבי הסולם ראו, למשל, בבלי, עירובין טו ע"א; מכות ז ע"ב ומקבילותיו; תוס', כלים בבא מציעא פ"ג הי"ג, עמ' 582 ועוד. . בחץ או בשלב הזכריים מותר לסכך ובחץ (בשלב) הנקבי אסור, משום שהוא בבחינת כלי עם קיבול.

החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה – הגדיש היא ערֵמה של אלומות החיטים המובאת אל הגורן לפני הדיש. בערֵמה נערמו גבעולי חיטים עם הגרעינים, לפני הדיש.

החוטט – הוא מי שיוצר חלל בתוך הערמה הגבוהה. בחלל זה, דמוי המערה, יש שתיים-שלוש דפנות וגג, כולם מגבעולים, והרי זה חומר הכשר לדפנות ולסכך. ברם, המשנה קובעת שאין זו סוכה כשרה. המשנה אינה מנמקת את ההלכה. בתלמוד הבבלי שני הסברים. הראשון מובא אגב דיון במשנה ה, ולפיו הסוכה בגדיש פסולה משום "תעשה – ולא מן העשוי" (בבלי, יא ע"ב). במדרש תנאים ההסבר דומה: " 'חג הסכות תעשה לך' תעשה ולא מן העשוי פרט לסוכה שנעשית מאליה שהיא פסולה וכן החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה משום תעשה ולא מן העשוי שהרי לא עמר גדיש זה לצל" (מדרש תנאים לדברים, טז יג, עמ' 94). אם כן, הגדיש לא נערם בשביל ליצור צל, ובוודאי לא לשם סוכה, וכבר אמרנו שמצוות צריכות כוונה, כלומר שהעשייה תהיה לכוונת מצווה. אולי צריך להוסיף שחטיטה בגדיש היא אמנם עשייה של הסוכה, אך הסכך, שהוא עיקר הסוכה, לא נעשה לשם צל ובוודאי לא לשם סוכה. כלומר, בונה הסוכה לא בנה את הסכך לשם סכך, אדרבה, כל מה שעשה היה לחטוט מתחת לסכך ולפנות לסוכה חלל. אם כן, האיסור נובע משום "תעשה – ולא מן העשוי"¹¹⁶ראו לעיל, מ"א. .

הירושלמי (נב ע"ב) מוסיף טיעון עקרוני נוסף; זהו נימוק המשובץ כהסבר להלכות מספר, והוא בעל גוון חילופי במקצת. הסוכה נבנתה אמנם לשם בניית סוכה, משום שיצירת החלל נחשבת לעשייה ובנייה, ברם המסתכל מהחוץ אינו נוכח בכך. עבורו אין זו סוכה אלא מערה בערמת גדיש, ולכן הסוכה פסולה. הבבלי למשנתנו (טז ע"א) מוסיף שאם הוסיף בה מעט סכך הסוכה כשרה, ומצטט ברייתא הקובעת שהחוטט בגדיש הסוכה שיצר כשרה. לפי פשוטה זו ברייתא החולקת על משנתנו. עוד יש לומר שההסבר שיוחס כאן לבבלי מתאים להלכות במשנה א דלעיל, ולהסבר הירושלמי, ברם אין הוא הולם את נוסח המשפט בברייתא "החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, הרי זו סוכה", שכן משפט זה מוחלט, ואינו מותנה בכך שחידש בה דבר.

הבבלי (שם) מציע הסבר חילופי: "שאין שם חלל טפח במשך שבעה", כלומר הסוכה אינה גדולה דיה. שאלת גודל הסוכה תידון להלן בפרק הבא, ונידונה מעט גם לעיל¹¹⁷להלן, פ"ב מ"ז; לעיל, פ"א מ"א. . בהקשר של פרקנו היא מנותקת ומבודדת.

מפרשים עמלו כמובן לתרץ את הסתירה, והרמב"ם, למשל, פירש שאם הסוכה כה קטנה הרי שהחוטט לא תיקן את הסכך, והסוכה היא בבחינת "מן העשוי". אך אם הסוכה גדולה יותר – ודאי תיקן את הסכך, ואזי הסוכה כשרה. ההסבר חריף, אך אינו פשט והעיקר חסר מן הספר. יש להניח שסוכה בגדיש נחשבה גם כמִתקן בלתי יציב, ואולי נתון זה היה מרכיב בפסילת הסוכה. אין לטיעון זה הד בספרות הפרשנית.

המפרשים מדגישים שבגדיש הפסולת מרובה על החלק הטוב, כלומר יש בה יותר קש מגרעינים¹¹⁸ראו המאירי, בעל מלאכת שלמה ועוד. המאירי אומר "ומפני שהפסולת מרובה" והדבר קשה, שהרי אדרבה, רק אם הפסולת מרובה הסכך כשר. . בעל שושנים לדוד (על משנתנו) מדגיש כי מרכיב זה נחוץ, אחרת היה הגדיש דבר המקבל טומאה. אך לא ירדנו לסוף דעתו, שהרי אלו גרעינים שטרם נטחנו וטרם נרטבו, אם כן אין הם מקבלים טומאה. אם כן, דומה שההסבר שהסוכה אינה בבחינת סוכה לשם סוכה הוא הפשט, ונימוק הגודל הוא משני, ולא נאמר במפורש.

מבחינת עריכת המשנה הרי שסידורו של הפרק מעגלי. הוא החל בדין סוכה ישנה, משם עבר לעץ המחפה על הסוכה ולסכך שהוא אותו עץ, לאחר מכן הובאו כמה פסולים נוספים בסכך והסיום הוא במה שפתח, "תעשה – ולא מן העשוי".

חג הסוכות חל במועד האסיף. בדרך כלל הקוצר נשאר ללון בשדה עד סוף הדיש כדי לשמור על התוצרת בשדה. לאחר הדיש הובאו הגרעינים לבית, והקש, שערכו מועט, נותר עוד זמן מה בשדות. על כן בזמן הקציר הבעלים נדרשים לבנות להם סוכה בשדה. זהו הרקע הרֵאלי לרצון לבנות סוכה בתוך חלל הגדיש.

בתפיסתם של חכמים אין חציבה או פינוי עפר בבחינת בנייה. בנייה של ממש היא יצירת קיר חדש, אבן על אבן, ואילו חציבת החלל שסביב הסלע היא רק חציבה ואינה נחשבת לעשיית קיר. לתפיסה זו ביטוי בהלכות אחרות. כך, למשל, בדיני מעילה¹¹⁹דין מעילה הוא האיסור ליהנות מרכוש המקדש. נקבע שאין מעילה בקרקע עולם, כלומר באדמה או בסלע, ולכן היושב במערה של הקדש אינו מועל משום שדפנות המערה נחשבות לקרקע, אף שהמערה נחצבה על ידי ההקדש (תוס', מעילה פ"א הכ"ד).