לחם שמים על משנה סנהדרין · פרק 7 · משנה 10

הדיוט לשון יווני הוא. לאדם פשוט המוני קורין אידיוט.

הדיוט המסית אבל נביא מסית. מיתתו בחנק. צ"ל שהוחזק נביא בשכבר. על פי אות ומופת. שנעשה בדבר ה'. ונתקיים יעודו וחזר בו לענין תב"ע. כך היה נ"ל.

אבל מפירש"י לא נראה כך לכאורה. אלא כיון שאמר כך בשם הקב"ה. ה"ז נביא. דסתמו כפירושו. אלא דמסברא לא נראה כן. כי מאיזה טעם יקל דינו. אם לא היה נביא מעולם.

שוב ראיתי בחבור הר"מ פ"ה. אחד שאמר אמרה ע"א כו'. או שאמר אמר לי הקב"ה ה"ז נביא (ושם כתבתי עליו מה שנ"ל מהיכן יצא לו זה. ולמאי אצטריך ליה לשטתו דפסק כת"ק דר"ש) וכ"ש דקשיא מ"ט אקיל עליה רחמנא.

שמא כי היכי דלא תהוי ליה כפרה במיתה. לפי שכבד עונו מנשוא. אלא דבלא מיתה לא סגי ליה. כדי להרים מכשול. לכן הקל במיתתו מיהו קשיא לי לפרוש רע"ב במשנתנו אליבא דר"ש למאי הוה צריך לחיוביה חנק לנביא המסית. בלא"ה נמי דיניה הכי. כדתנן בהנחנקין המתנבא מה שלא נאמר לו והמתנבא בשם ע"א. מיתתו בחנק.

ואין לומר היינו נמי טעמיה דר"ש. אי איתא דבסקילה לא לכתוב ביה יומת. ולגמר הדחה הדחה מהדיוט מסית. אלא ע"כ לא בא הכתוב אלא להקל עליו. הא לא מילתא. דאי לאו דכתיב יומת. לא הוה מצינן לחיוביה מיתה. דאין ממיתין ע"פ ג"ש גרידא (א"ל בבתו דוק) וצ"ע. איברא פרושיה דרע"ב במתני' לא שמיע לי. כלומר לא ס"ל לגמרי. דמוקי לה בתרי תנאי. כי קושיא דגמרא. ולא כמסקנא דסוגיא. וקושטא מתרצי לה אמוראי אליבא דחד תנא. דפליג אר"ש. ופר"מ במשנה קפחיה לרע"ב בהך טעותא. ובדותא היא.

מכמינין לו עדים ולא סגי בחד. ואותו שאומר לו. לפי שעדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות ותי"ט הפליג.

ביחוד במקום יחוד.

האומר אעבוד כו' עמ"ש בס"ד בשי"ע (ס"ג דח"א).