הר"ש. וקשה, מאי טעמא דרבנן, דהא פיו ולבו שוין בעינן. ונראה לי, דהיינו דדייק הר"ב וכתב ושכח, דודאי אם היה בלבו בשעה שתורם דאף רבנן לא פליגי, וכי פליגי כששכח בשעה שתורם, וסבר ר' יוסי דאפילו הכי הואיל ובדעתו היה קודם לכן, אף על פי שעכשיו שכח, אזלינן בתר דעתו דמעיקרא. וכתב עוד הר"ש, אי נמי, חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות על כך. ע"כ. וזה נראה יותר. דאילו היה בדעתו כו', מודו רבנן דאזלינן בתר דעתו דטעיקרא. ור' יוסי סבירא ליה, דחכם כו' אף על פי שלא היה בדעתו כלל, לב בית דין מתנה. אבל על מי שאינו בר דעת אין תנאי בית דין מועיל לו:
קריאה במקור
עיקר תוספות יום טוב על משנה טבול יום · פרק 4 · משנה 7
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- On Your Way
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- http://mobile.tora.ws/
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 6607fcf3cbd89bc21bcb3c57aa89e21da6a280a0e1e7b9969faf8fae6eb68fda