משנה נזיר · פרק 7

כהן גדול ונזיר. אינן מיטמאין בקרוביהן. אבל מיטמאין למת מצוה. היו מהלכין בדרך. ומצאו מת מצוה. רבי אליעזר אומר. יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר. וחכמים אומרים יטמא נזיר. ואל יטמא כהן גדול. אמר להם רבי אליעזר יטמא כהן. שאינו מביא קרבן על טומאתו. ואל יטמא נזיר. שהוא מביא קרבן על טומאתו. אמרו לו יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם. ואל יטמא כהן. שקדושתו קדושת עולם:

על אלו טומאות הנזיר מגלח. על המת. ועל כזית מן המת. ועל כזית נצל. ועל מלא תרווד רקב. על השדרה. ועל הגולגולת. ועל אבר מן המת. ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי. ועל חצי קב עצמות. ועל חצי לוג דם. על מגען. ועל משאן. ועל אהלן. ועל עצם כשעורה. על מגעו. ועל משאו. על אלו הנזיר מגלח. ומזה בשלישי ובשביעי. וסותר את הקודמין. ואינו מתחיל למנות. אלא עד שיטהר. ומביא את קרבנותיו:

אבל הסככות. והפרעות. ובית הפרס. וארץ העמים. והגולל. והדופק. ורביעית דם. ואהל. ורובע עצמות. וכלים הנוגעים במת. וימי ספרו. וימי גמרו. על אלו אין הנזיר מגלח. ומזה בשלישי ובשביעי. ואינו סותר את הקודמים ומתחיל ומונה מיד. וקרבן אין לו. באמת אמרו ימי הזב והזבה. וימי הסגרו של מצורע. הרי אלו עולין לו:

אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע. כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה. חייבין עליה על ביאת מקדש. וכל טומאה מן המת. שאין הנזיר מגלח עליה. אין חייבין עליה על ביאת מקדש. אמר רבי מאיר. לא תהא זו קלה מן השרץ. אמר רבי עקיבא דנתי לפני רבי אליעזר. מה אם עצם כשעורה. שאינו מטמא אדם באהל. הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו. רביעית דם שהוא מטמא אדם באהל. אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה. אמר לי מה זה עקיבא אין דנין כאן מקל וחומר. וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי יהושע. אמר לי יפה אמרת. אלא כן אמרו הלכה: