ברטנורא על משנה נגעים · פרק 7 · משנה 4

התולש סימני טומאה. כגון שער לבן בעור בשר, ושער צהוב בנתקים:

והכווה את המחיה. דמשנכוית אינה סימן טומאה:

עובר בלא תעשה. דהשמר בנגע הצרעת. וכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה:

ולטהרה. כלומר ולענין טהרה מה דינו:

עד שלא בא אצל כהן. אם תלשן, טהור. ואם תלשן לאחר חלוטו, טמא:

הולכים לגדווד גרסינן. והוא שם מקום:

בתוך הסגרו מהו. אם תלש סימני טומאה בתוך שבוע של הסגר ראשון או של הסגר שני, מהו:

התחלתי מביא להם ראיות. בתוספתא מייתי דכך היתה ראיתו, מפני מה עד שלא בא אצל כהן, טהור, לא מפני שלא ראה הכהן סימני הטומאה שבו, התולש סימני הטומאה תוך הסגר נמי דין הוא שיהא טהור, שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו. הלכך, אחד עומד בפני הכהן, כלומר אחד אותו העומד בפני הכהן ומיהר לתלוש סימני טומאה קודם שיאמר לו הכהן טמא אתה, ואחד אותו שתלשן תוך ימי הסגרו, בין זה ובין זה טהורין. וכן הלכה:

מאימתי היא טהרתו. של אותו שתלש סימני טומאה לאחר חלוטו:

כשיוולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. דכיון דנתרפא מן השניה, אגלאי מלתא דחס רחמנא עליה, ואי נמי הוות קיימא קמייתא הוה מיתסי מינה כמו מזו:

עד שתפרח בכולו. נגע האחרון, דליכא למיחש למידי. דהא אי הוה ביה נמי קמא, השתא מיהא הוי טהור:

או עד שתתמעט בהרתו מכגריס. דאפילו לא נתלש השער ולא נכוית המחיה, היה נטהר, מכיון דנתמעטה הבהרת מכגריס. ומיהו עד שתפרח בכולו לא קאי אלא אתולש סימני טומאה, אבל כווה את המחיה אינו נטהר בפריחה, שאילו היתה המחיה קיימת לא היה טהור בפריחה. והלכה כחכמים: