משנת ארץ ישראל על משנה נזיר · פרק 6 · משנה 6

תיגלחת הטומאה כיצד – תגלחת הטומאה נשנתה בפ"ד מ"ה ללא כל הסבר, ובניגוד ל"תגלחת מצווה" שבמשנה הקודמת. תגלחת הטהרה בנזיר היא בסוף נזירות כתיקנה, ותגלחת טומאה, היא תגלחת אותה מבצע נזיר שנטמא. משנתנו היא באופייה מעין תוספתא למשנה עקרונית על המושג "תגלחת הטומאה" שאיננו במשנה שלנו, אך נזכר לעיל.⁹¹למשניות בעלות אופי של תוספתא ראו וויס, משנה תוספתא.

היה מזה בשלישי ובשביעי ומגליח בשביעי ומביא קורבנותיו בשמיני אם גילח בשמיני מביא קורבנותיו בו ביום דברי רבי עקיבה – הפסקת נזירות מחמת הטומאה מחייבת לפי המשנה שלוש פעולות: (1) הזאה ביום השלישי וביום השביעי, כפי שחייב כל טמא מת: "והזה הטהֹר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב" (במדבר י"ט, יט). נראה שהמשנה כוללת את הטבילה במסגרת ההזאה ואינה רואה בה פעולה מיוחדת כשלעצמה, זאת אף על פי שההזאה הראשונה היא ללא טבילה. (2) גילוח: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו" (במדבר ו', ט). (3) קרבנות; קן יונים כחטאת ועולה וכבש לאשם: "וביום השמיני יבִא שתי תֹרים או שני בני יונה אל הכהן אל פתח אהל מועד. ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעֹלה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא. והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם והימים הראשֹנים יפלו כי טמא נזרו" (במדבר ו', י-יב). אף על פי שבתורה נאמר במפורש שהנזיר מתגלח ביום השביעי, יום טהרתו, ואילו את הקרבנות הוא מביא ביום השמיני, מציע רבי עקיבא שתי אפשרויות לארגון טקסי תגלחת הטומאה: התגלחת יכולה להצטרף להזאה והטבילה ביום השביעי, אך יכולה גם להצטרף לקרבנות כחלק מן הפעילות ביום השמיני.

במשנה לא נאמר במפורש שרבי טרפון חלוק על רבי עקיבא. הבבלי (מד ע"ב) מפרש שרבי טרפון חלוק על רבי עקיבא. רבי עקיבא סובר שמביא את הקרבנות ביום השמיני לאחר תגלחת. ואם עיכב את התגלחת ליום שמיני מביא את הקרבנות ביום השמיני. ורבי טרפון סבור, שבמקרה זה, מביא אותם ביום התשיעי. מכל מקום לבבלי ברייתא בשמו של הלל שבמקרה כזה מביא את הקרבנות בתשיעי.

אמר לו רבי טרפון מה בין זה למצורע – טקס טהרת המצורע המפורט כולל אף הוא את כל אותם המרכיבים: גילוח, רחצה וטבילה (טהרה) וקרבנות, כמו כן גם את היום השביעי והשמיני: "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו ואת כל שערו יגלח וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר. וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה תמימה ושלשה עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן ולג אחד שמן" (ויקרא י"ד, ט-י). תשובתו של רבי עקיבא מבחינה בהדגשים הלכתיים: אמר לו שזה טהרתו תלויה בימיו ומצורע טהרתו תלויה בתיגלחתו ואינו מביא קורבנותיו אלא אם כן היה מעורב השמש – לנזיר יש אפשרות לקבוע האם לקשור את התגלחת לטהרה ביום השביעי או לקרבנות ביום השמיני, ואילו למצורע לא ניתנה אפשרות זו. למעשה ניתנות שתי הנמקות שונות. האחת טכנית טקסית – הערב שמש. חייב לעבור פסק זמן של טהרה בין הטהרה (טבילה וגילוח) של הנזיר לבין קרבנותיו, מה שאין כן בנזיר, כי הנזיר איננו טמא מקדש. ההנמקה השנייה, או החלק המשלים את ההנמקה הראשונה, שייך לסדרי עדיפויות: מה קובע את מרכיב הטהרה או הקדושה. הנזיר תלוי בימיו, ואילו המצורע בתגלחת. ימי הפעילות, היום השביעי והיום השמיני, הם המרכיב הקובע בנזירות, ואילו במצורע התגלחת, טהרת הגוף השלם שאינו פגוע יותר הוא המרכיב הקובע.

דעתו של רבי טרפון לא נאמרה במפורש במשנה ולא בכל מקום אחר. אפשר שהוא סובר שאם גילח המצורע ביום השמיני יביא קרבנותיו ביום התשיעי, ובכך הוא חולק על רבי עקיבא שאמר "ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום", וכך נראה משאלת התלמוד "קיבלה מיניה או לא" (מד ע"ב), ואפשר שגם הוא סובר שיגלח ביום השמיני והוא שואל את רבי עקיבא, האם קיים הבדל בין טהרתו של המצורע לטהרתו של הנזיר, וכן משמע מלשון המדרש העוסק בטהרת המצורע: "בשביעי יגלח בשמיני יביא, שאם גילח בשביעי יביא קרבנותיו בשמיני. ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום דברי ר' עקיבא, אמר לו רבי טרפון מה בין זה לנזיר? אמר לו שהנזיר טהרתו תלויה בימים ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, ואינו מביא קרבנותיו אלא אם כן היה מעורב שמש" (ספרא מצורע פרק ב ה"ב, עא ע"א). לפנינו דוגמה מעניינת להתפתחות החשיבה התנאית. הטיעון של רבי טרפון לא נועד לשכנע את רבי עקיבא, ולא יכול היה לשכנע אותו. זו שאלה פנימית אליבא דשיטת רבי טרפון. ההלכה המאוחרת (המשנה) קיבלה עמדת ביניים. המופיעה אולי גם בבבלי בברייתא המיוחסת ל"תני הלל".

שאלת התלמוד "קיבלא [רבי טרפון] מיניה או לא קיבלה מיניה" מתעלמת מהברייתא בספרא.

חשיבותם של הימים, ימי הנזירות, מספר ימי הנזירות כמו גם הימים בתהליך היציאה מן הנזירות תלויה, מן הסתם, בביטוי המקראי "ימי נזרו" שהם ימי טהרתו המופיע ארבע פעמים בפרק (במדבר ו', ד, ח, יב, יג). כולם סבורים שהנזירות נגמרת ביום שנקבע. השאלה היא רק אם הקרבנות יבואו באותו יום, או ביום שלאחריו.

אפשר שמאחורי מחלוקת הימים מחלוקת נוספת, שונה. השאלה היא במה מסתיימת הנזירות. האם התגלחת היא סיום הנזירות והקרבן הוא קרבן לאחר מעשה, ולכן צריך להביא למחרת התגלחת את קרבנו (הנזיר שסיים נזירותו חייב בהערב שמש, ואז הוא טהור ועליו להביא קרבנות). או שמא סיום הנזירות הוא סדרת פעולות הכוללת טהרה, תגלחת וקרבנות וניתן לבצעם בו ביום. מחלוקת כזאת היא כנראה מחלוקתם של רבי ורבי יוסי שנחלקו מתי מתחיל הנזיר לספור מחדש.

המחלוקת מתי מסתיימת הנזירות הראשונה (זו שהסתיימה בכשלון): בתגלחת טומאה "כתיב 'והזיר ליי' את ימי נזרו' (במדבר ו', יב) מיום הבאת קרבנתיו, דברי רבי, רבי יוסי בירבי יהודה אומר: משעת תגלחתו" (ירושלמי נה ע"ב). מחלוקת זו חוזרת למעשה להדגיש את הפעולות האחרות. לדידו של רבי הקרבן ביום השמיני הוא סיום הנזירות הראשונה. ולדידו של רבי יוסי בדומה למצורע התגלחת היא סיום הנזירות.⁹²אפשר לומר שרבי ורבי יוסי הולכים בשיטת רבי טרפון שהנזיר שנטמא אינו יכול להביא את הקרבן ביום שגילח, ועתה הם חולקים האם יוכל למנות את הנזירות החדשה מיום שבו גילח או רק מיום שבו הביא קרבנותיו.

בתוספתא נגעים נמצא פירוט של הלכות נוספות. אם כן, במקרה זה הלכות מצורע מפורטות יותר מהלכות נזיר.