משנת ארץ ישראל על משנה נזיר · פרק 3 · משנה 1

מי שאמר הריני נזיר מגליח יום שלושים ואחד ואם גלח יום שלושים יצא – במדרש ספרי במדבר (פיסקא כה, מהד' הורוויץ עמ' 30-31). חוזרת ההלכה של משנתנו. הסתמא של המשנה שנוי בתוספתא (פ"ב ה"י) כמחלוקת בית הלל ובית שמאי:

מסורת הברייתא בשני כתבי היד הפוכה, ולא ניתן להכריע האם בית הלל או בית שמאי מניחים שיש להקדיש יום נפרד לטקסי הסיום או להפסקה בין הנזירויות, ומשנתנו כבית הלל לפי כ"י וינה וכבית שמאי לפי כ"י ערפורט. העובדה שסתם משנה היא כבית שמאי איננה מפתיעה, וכמותה מצינו משניות רבות.¹לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. אך המשנה, כמו הברייתא, מבחינה בין נדר נזיר סתם לבין נדר נזיר המציין בלשון הנדר את חיוב הימים המינימלי המדויק. מחלוקת דומה בין בית שמאי ובית הלל היא על המפלת אור ליום שמונים ואחד. בית שמאי סבורים שטמאה והערב שלפניו הוא כיום עצמו, ובית הלל מתחילים את יום שמונים ואחד בבוקר.²תוספתא כריתות פ"א ה"ט, מהד' צוקרמאנדל עמ' 561; ספרא תזריע פרק ג ה"א, נט ע"א; בבלי פסחים ג ע"א; כריתות ז ע"ב, ועוד. ברם, למרות הדמיון הנושא שם שונה במידת מה. שם הוויכוח הוא מתי היום מתחיל, האם לפי הלוח העברי בערב שלפניו או לפי לוח המקדש שבו היום מתחיל בבוקר. הדמיון בין הנושאים איננו מלא, ואי אפשר להקיש ממנו מה עמדת כל אחד מהבתים בנושא שלנו.

הריני נזיר שלושים יום ואם גלח יום שלושים לא יצא – אפילו בדיעבד לא יצא. הגדרת הימים מחייבת הקפדה על שלושים ימים מלאים, וצריך לגלח ליום שלושים ואחד. כאמור זו הפרשנות של רבי שמעון בן אלעזר למחלוקת בית שמאי ובית הלל.

הסיפא של המשנה ברורה, נזר לשלושים יום צריך לשמור נזירות שלושים יום מלאים ולגלח ביום שלושים ואחד. אבל את הרישא של המשנה ניתן לפרש בשתי צורות. הראשונה שבית שמאי ובית הלל חולקים בדין הנוזר סתם. לפי דעה אחת, הנוזר סתם מגלח לכתחילה ביום שלושים ואחד ולפי הדעה השנייה מגלח ביום שלושים, ומשנתנו כאחת הדעות (שני נוסחי התוספתא חלוקים בשאלה האם משנתנו כבית שמאי או כבית הלל).

עד כאן פירוש ראשון. הפירוש השני האפשרי הוא שלכל הדעות הנזיר אמור לגלח לאחר יום השלושים (בשלושים ואחד) והמחלוקת היא רק אם בדיעבד גילח כבר ביום השלושים אם יצא או לא.³ראו פירושנו לפ"א מ"א, מ"ג.

בתוספתא אחרת כפירוש השני: "אין בין נזיר סתם לנזיר שלשים אלא שהנזיר סתם מגלח יום שלשים ואחד, ואם גלח יום שלשים יצא. נזיר שלשים, יגלח ליום שלשים ואחד, ואם גלח ביום שלשים לא יצא. וזה וזה מצותן לגלח ליום שלשים ואחד" (מגילה פ"א ה"ט). גם בתוספתא שלנו הניסוח מלמד שהמחלוקת איננה עקרונית אלא רק על מצב של בדיעבד (הפירוש השני), כפי שגם מדגישה המשנה הבאה.

מבחינה מבנית השאלה היא האם משנתנו כאחת הדעות (או בית שמאי או בית הלל) או שהיא כדעת הכל. עד כאן לפי רבי שמעון בן [א]לעזר ועדיין ייתכן שהייתה גם פרשנות אחרת למחלוקת הקדומה, פרשנות שאיננו יודעים בוודאות מה היא. הבבלי מזכיר בהקשר לענייננו את השאלה 'האם מקצת היום ככולו' (ו ע"א). בפירושנו לא נזקקנו למינוח זה. דומה שהסיפא מעידה שבוודאי מקצת היום איננו ככולו, שהרי בסיפא היה נזיר במשך חצי יום, בבוקר של יום השלושים, (וגילח בערב). ולכל הדעות לא יצא. נזכיר עוד שהמונח והמחלוקת בנושא הם אמוראיים.⁴בתוספתא כלאים פ"א הט"ז נזכר המונח, אך לא כמונח הלכתי אלא לעניין נקודתי מציאותי מסוים. המונח, במשמעות ההלכתית תדיר בבבלי ונדיר בירושלמי.

לעיל הראינו כי התלמודים הניחו שסתם נזירות היא עשרים ותשעה יום, ושזו משמעות המשפט "סתם נזירות שלושים יום" (פ"א מ"ג). התלמודים מהלכים בשיטה שאם גילח ביום השלושים יצא, ולמעשה אף משקפים מסורת שהמועד המתאים לגילוח הוא יום השלושים, לכתחילה ולא בדיעבד. במשנה שם (פ"א מ"ג) פירשנו שזו סטייה מעניינת מפשט המשנה. הדרשות היו מבוססות על כך שהמילים "נדר" ו"נזיר" מופיעות שלושים פעם, והתלמודים תירצו שאחד האזכורים נחוץ לעצמו ואינו "פנוי" לדרשה. ניכר שהתלמודים עושים מאמץ להבין שהנזירות היא עשרים ותשעה יום בניגוד לפשט הדרשה, שהיא בעצם כמשנתנו (נזירות שלושים יום מלאים). המסורת ההלכתית שימרה, כנראה, את העדות על נוהג לגלח ביום השלושים עצמו, ואולי גם על מגמה לקצר את ימי הנזירות ולהפגין שיש לסיימה מוקדם ככל האפשר.