ר"ש משאנץ על משנה פאה · פרק 3 · משנה 2

המנמר. קוצר שדהו במקומות מקומות דמחזי כמנומר מל' ונמר חברבורותיו (ירמיהו י״ג:כ״ג) וכן קאמר בירושלמי כהדין נימרה מקום הזבלים עולין תחלה נמררה קרי לה כלומר מקומות המזובלים יותר בשדה שם התבואה ממהרת לעלות:

קלחים לחים. דאי הוו גדילים כל צרכן דכ"ע פאה אחת על הכל דתחלת קצירה היא:

מכל א' וא'. כשחוזר ללקט מה ששייר דנימור מפסיק דלאו אתחלתא דקצירה חשיבא ובמנחות בשילהי ר' ישמעאל (מנחות דף עא:) אמר רב יהודה אמר שמואל לא חייב ר"ע אלא במנמר לקליות דהיינו דומיא דשחת כר"מ דהתם קאמר כל לשחת אפילו לאדם לאו שמה קצירה אבל במנמר לאוצר שבישל כל צרכו ומלקט על מנת להצניעו וליישנן לא ור' יוחנן אמר מחייב היה ר"ע אף במנמר לאוצר:

שבת או חרדל. בפ' בא סימן (נדה נא.) פי' בקונטרס דלהכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה אלא זורען לתבלין בעלמא בשנים או בשלשה מקומות. ובירושלמי גרסינן שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהם ממתין לאחרון שבהם רבי יוסא בשם רבי יוחנן אמר מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות כלומר כיון דאין דרכן ליזרע שדה אחת הוו להו אותן ערוגות שדות טובא ומסיק על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח על דעתיה דרבי יוחנן מפריש מכל ערוגה וערוגה והאי דמיחייבי שבת וחרדל בפאה אע"ג דאין נותנין פאה לירק הני מיחייבי דלזרע עבידי דתנן בפ"ג [דכלאים מ"ב] חרדל מין זרעים ותנן נמי בפ"ד (מ"ה) דמעשרות השבת מתעשרת זרע וירק: