רש״ש על משנה נדה · פרק 1 · משנה 1

במשנה כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. נ"ל דגם זה הוא מדברי חכמים. דהלל משמע דקאי אכל הנשים דקאמר שמאי. ואפי' אשה דיש לה וסת נמי אמר דמטמאה מפקידה לפקידה כיון דלא מפליג (וכה"ג כתבו התוס' לקמן (לח ב) בד"ה אימא בביאור פירש"י ע"ש) וכרבנן דר"ד לקמן (דף ד ב) ופליגי חכמים עליה בתרתי. א' דמעל"ע ממעט ע"י כו'. ב' דבשיש לה וסת ד"ש. ואח"כ מיפרשא מתני' כסדר דבריהם. דפקידה דאמרי הוא אפי' עד דתשמיש. וד"ש דאמרי כיצד כו'. והתוס' לקמן (דף ב) נדחקו בזה:

בתוי"ט ד"ה וחכ"א כו' אבל ז"ש הר"ב להוסיף לא ידענא כו'. ול"נ דכוונתו להוסיף על המיעוט והיינו דאם בדקה בחצי היום לא תטמא למפרע אלא י"ח שעות. ובאם בדקה שעה א' אחר חצות להוסיף עד י"ט שעות ואם איחרה עוד. להוסיף כשיעור האיחור. ואם בדקה בתחלת הלילה להוסיף עוד עד כ"ד שעות:

שם ד"ה כל אשה כו' להיות בודקת [וכו']. הנה הוסיף בהעתקת דבריהם תיבת וכו'. וכוונתו בזה לכוון דבריהם על הא דתנן התם תו ומשמשת בעדים וכדפירש"י שם דקאי על אותן שדיין שעתן. ויפה כוון. והתו"ח לא ירד לזה ועי' מהר"ם:

שם ד"ה דיה שעתה כ"כ הר"ב כו' דודאי אורח בזמנו בא. ולא יעמוד מלצאת חוצה. אולי כוונתו ליישב מדוע לא ניחוש דכך הוא וסתה שיתעכב הדם בבה"ח טרם צאתו החוצה. לכן אמר ולא יעמוד כו' ור"ל דחשש שמא נתעכב אינו אלא בפעם הזה שאנו דנין עליו. אבל לא שניחוש דבכל פעם היה כך ועמש"כ בגמ' (סג ב):