הרי אלו בחזקת טהרה
דכל שאין בו דעת לשאל בהנוגע בהטומאה. אף בספק טומאה ברה"י טהור. דכל ספק טומאת טמא מסוטה ילפינן. דרק ברה"י ספיקו טמא. ומדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. דמשמע הא ספק טמא יאכל. אף דסתם בשר ברה"י הוא. ועל כרחך לחלק. משום דבשר הו"ל אין בו דעת לשאל אם נגע בטומאה [כסוטה כט"א]. והא דנקט תנא חרש שוטה וקטן. ולא סתם דבר שאין בו דעת לשאל. היינו מדבעי לאשמעינן רבותא. דאף דהנך אפשר לפעמים שיהיה בהן דעת לשאל. אפ"ה כל שזה שבפנינו אין בו דעת לשאל. ספקו טהור. ולא דמי כלל לגדול סומא או ישן דמחשב כיש בו דל"ש [כסי' כ']. דהנך אין בהן דעת. וכ"ש מאכל או כלי. מיהו הא דבאין בו דעת לשאל ספקו טהור בכל מקום היינו רק בספק השקול ולא במסתבר טפי לטומאה מלטהרה [כלקמן מ"ח]. וה"ה בכל דוכתא שיש חזקה כנגדה. אף באין בו דל"ש ספקו טמא כתינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, ספקו טמא. אף דעיסה אבדל"ש. עכ"פ חזקת תינוק טמא [כפ"ח מ"ג. כך כתב הרמב"ם אהע"ו פט"ז ה"ג]. לפיכך גם ביש להחזיק טומאה מזמן לזמן. אף באבדל"ש ספקו טמא מדיש חזקה כנגדו [וכן יש ראיה לזה ממקשה לילד [אהלות פ"ז מ"ו]. וכן מהר"ש והר"ב לקמן רפ"ו דגם הכלים טמאים אף דאבדל"ש. ודלא כרתוי"ט שם]. וכ"כ ביש יד פקח באמצע. כגון שנתעטף בטלית טמא. ומסופק אם נגע הטלית בעטיפתו בטהרות או שנתעטף בטלית טהור ומסופק אם נגע בעטיפתו בטומאה [כנדה דה"ב] או שגדול תופש ביד תינוק ומסופק אם נגע התינוק באותה שעה בטומאה [כתוספתא פ"ג דמכילתין]. בכולן אמרינן דברה"י טמא בר"ה טהור. וכן אמרינן [פסחים ט"ב] כל ספק טומאה הבא בידי אדם שיש בו דל"ש. נשאלין עליה אפילו בכל המונח ע"ג קרקע:
דכל שאין בו דעת לשאל בהנוגע בהטומאה. אף בספק טומאה ברה"י טהור. דכל ספק טומאת טמא מסוטה ילפינן. דרק ברה"י ספיקו טמא. ומדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. דמשמע הא ספק טמא יאכל. אף דסתם בשר ברה"י הוא. ועל כרחך לחלק. משום דבשר הו"ל אין בו דעת לשאל אם נגע בטומאה [כסוטה כט"א]. והא דנקט תנא חרש שוטה וקטן. ולא סתם דבר שאין בו דעת לשאל. היינו מדבעי לאשמעינן רבותא. דאף דהנך אפשר לפעמים שיהיה בהן דעת לשאל. אפ"ה כל שזה שבפנינו אין בו דעת לשאל. ספקו טהור. ולא דמי כלל לגדול סומא או ישן דמחשב כיש בו דל"ש [כסי' כ']. דהנך אין בהן דעת. וכ"ש מאכל או כלי. מיהו הא דבאין בו דעת לשאל ספקו טהור בכל מקום היינו רק בספק השקול ולא במסתבר טפי לטומאה מלטהרה [כלקמן מ"ח]. וה"ה בכל דוכתא שיש חזקה כנגדה. אף באין בו דל"ש ספקו טמא כתינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, ספקו טמא. אף דעיסה אבדל"ש. עכ"פ חזקת תינוק טמא [כפ"ח מ"ג. כך כתב הרמב"ם אהע"ו פט"ז ה"ג]. לפיכך גם ביש להחזיק טומאה מזמן לזמן. אף באבדל"ש ספקו טמא מדיש חזקה כנגדו [וכן יש ראיה לזה ממקשה לילד [אהלות פ"ז מ"ו]. וכן מהר"ש והר"ב לקמן רפ"ו דגם הכלים טמאים אף דאבדל"ש. ודלא כרתוי"ט שם]. וכ"כ ביש יד פקח באמצע. כגון שנתעטף בטלית טמא. ומסופק אם נגע הטלית בעטיפתו בטהרות או שנתעטף בטלית טהור ומסופק אם נגע בעטיפתו בטומאה [כנדה דה"ב] או שגדול תופש ביד תינוק ומסופק אם נגע התינוק באותה שעה בטומאה [כתוספתא פ"ג דמכילתין]. בכולן אמרינן דברה"י טמא בר"ה טהור. וכן אמרינן [פסחים ט"ב] כל ספק טומאה הבא בידי אדם שיש בו דל"ש. נשאלין עליה אפילו בכל המונח ע"ג קרקע: