תוספות יום טוב על משנה שבועות · פרק 2 · משנה 1

נטמא וידע. ל' הר"ב וידע שנטמא וכן פירש"י וכתבו התוס' מתוך פירושו משמע שרוצה לפרש כולה מתני' בידיעה גמורה שפירש וידע שנטמא ואע"ג דמוקי מתני' כר' [כמ"ש בריש משנה ב' דפ"ק] דאמר דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ"מ נקטה לה במתני' סתם ידיעה. אע"ג דלא צריך. והמדקדק יכול לפרש כולה מתני' בידיעת בית רבו. עכ"ל. וכבר דקדקתי בכיוצא בזה בלשון רש"י והר"ב בריש משנה ג' דפרק קמא. ועוד דע שעם זה שצריך שתהא לו ידיעה שנטמא. צריך ג"כ שתהא לו ידיעה שזה מקדש. ושזה קדש. וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפרק י"א מהלכות שגגות:

ונעלמה ממנו הטומאה. כתב הר"ב ולפי שאינו חייב אלא א"כ ידע בתחלה שנטמא וכו'. קרי לה ידיעות. והיינו נמי טעמא דלא תנן אנא שתים שהן ארבע. וכשתדקדק בהם תמצאם ארבע שהן שמנה. ידיעות טומאה תחלה בין לקדש. בין למקדש. וכן ידיעה בסוף. הרי ארבע ידיעות וידיעות הקדש. או המקדש תחלה וכן בסוף. הרי עוד ארבע. אלא דאותן ידיעות שבתחלה הוא דקא חשיב להו. וכדאמרינן טעמא בגמ'. ד' קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה כלומר דבכל התורה כולה לא בעינן שיהא לשוגג ידיעה בתחלה. הנהו קא חשיב. ד' בתרייתא דאיתנהו בכל התורה כולה שאין אדם מביא חטאת אא"כ נודע לו שחטא. לא קא חשיב:

נעלם ממנו הקדש וכו'. כתב הר"ב הרי שתים דלא כתיבי כלומר לא כתיבי בהדיא אלא מרבויא דונעלם דרשינן לה בסוף פרקין:

נעלם ממנו זה וזה. כתב הר"ב אינו ממנין הידיעות. אלא הא קמ"ל וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ולא קשיא אמאי לא חשיב להו ולהוו שש. דמכיון דחשבינן ידיעת הטומאה דלקדש וכן דלמקדש. וכן ידיעת המקדש גם ידיעת הקדש. אין להוסיף במנין ידיעות העלם שניהם יחד. כיון שכבר נמנו כל אחת בפרט: