אבל טמאה היא על גב רוקה
דרוק הנדה אהט"ו הוא ומטמא במגע ובמשא. והרי רוקה נתלש על המעות קודם טבילתה. וחוזר ומטמא אותה אחר שטבלה. ונעשית ראשון לטומאה. ואע"ג דתוך הפה בית הסתרים הוא לענין טבילה. ומה"ט א"צ שיבואו מים לתוכו. רק שיהא ראוי לביאת מים. וכלקמן במשנה. ואיך תתטמ' שם במגע בית הסתרים. י"ל דנהי דבית הסתרים אינו מטמא במגע. במשא מיהו מטמא. בנשא שם טומאה נטמא גופו. מדעכ"פ נשא הטומאה [כנדה מ"ב ב']. [ורתוי"ט תי' משום דעכ"פ הרוק שעל המטבע נגע בהלשון. והלשון אף שגם הא נחשבת כבית הסתרים לענין טבילה וכדאמרן. עכ"פ לענין טומאה גלי רחמנא דמחשב כגלוי. מדכתיב אשר יגע. והרי הלשון בר נגיעה בחוץ הוא כשיושיטנה לחוץ [כקדושין כ"ה א']. ובמחכ"ר הא תינח אם המטבע הי' מגדר השניים ולפנים. אלא אם היתה מגדר שניים ולחוץ מה איכא למימר. והרי סתמא קתני]. אבל משום מגע הלשון בהמטבע א"א לטמאה להאשה. חדא דאפי' היתה המטבע טמאה אינה רק ראשון. ואדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב. ותו דמטבע אמקט"ו כלל וכדמוכח [מכלים פי"ב מ"ז] דדוקא בהתקין דינר לתלותו בצואר מקבל טומאה. והא דנקט התם שנפסל. רק אורחא דמלתא נקט. אמנם אפי' הי' מחט בפיה שמקבל טומאה. אפ"ה אין חשש נגיעתה בהמחט לטמאה. דהרי המחט לא נעשית מהרוק רק ראשון. והרי אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה [כב"ק ד' ב' ב']:
דרוק הנדה אהט"ו הוא ומטמא במגע ובמשא. והרי רוקה נתלש על המעות קודם טבילתה. וחוזר ומטמא אותה אחר שטבלה. ונעשית ראשון לטומאה. ואע"ג דתוך הפה בית הסתרים הוא לענין טבילה. ומה"ט א"צ שיבואו מים לתוכו. רק שיהא ראוי לביאת מים. וכלקמן במשנה. ואיך תתטמ' שם במגע בית הסתרים. י"ל דנהי דבית הסתרים אינו מטמא במגע. במשא מיהו מטמא. בנשא שם טומאה נטמא גופו. מדעכ"פ נשא הטומאה [כנדה מ"ב ב']. [ורתוי"ט תי' משום דעכ"פ הרוק שעל המטבע נגע בהלשון. והלשון אף שגם הא נחשבת כבית הסתרים לענין טבילה וכדאמרן. עכ"פ לענין טומאה גלי רחמנא דמחשב כגלוי. מדכתיב אשר יגע. והרי הלשון בר נגיעה בחוץ הוא כשיושיטנה לחוץ [כקדושין כ"ה א']. ובמחכ"ר הא תינח אם המטבע הי' מגדר השניים ולפנים. אלא אם היתה מגדר שניים ולחוץ מה איכא למימר. והרי סתמא קתני]. אבל משום מגע הלשון בהמטבע א"א לטמאה להאשה. חדא דאפי' היתה המטבע טמאה אינה רק ראשון. ואדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב. ותו דמטבע אמקט"ו כלל וכדמוכח [מכלים פי"ב מ"ז] דדוקא בהתקין דינר לתלותו בצואר מקבל טומאה. והא דנקט התם שנפסל. רק אורחא דמלתא נקט. אמנם אפי' הי' מחט בפיה שמקבל טומאה. אפ"ה אין חשש נגיעתה בהמחט לטמאה. דהרי המחט לא נעשית מהרוק רק ראשון. והרי אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה [כב"ק ד' ב' ב']: