מלאכת שלמה על משנה בכורות · פרק 7 · משנה 3

הכוחל שתי עיניו כאחת. מתני' ר' יוסי היא ובברייתא א"ל חכמים הפלגת יותר מדאי שאע"פ שאינו משוקע כ"כ הוי חרום:

שתי עיניו למעלה וכו' נפקא לן בברייתא בגמרא דהוו מומא מדכתיב או תבלול בעינו דה"ל למיכתב דק תבלול ואנא ידענא דלא שייכי אלא בעין אלא לרבות כל הני או ג"כ את שמדבר עם חברו. ואומר [בגמ' ואחד אומר לי רואה . ועי' בשט"מ.]67 בי רואה. עוד גרסינן בגמרא עור בין סומא בשתי עיניו בין בעינו אחת ומרבויא דאיש עור מרבינן חוורור והמים הקבועים דהיינו כהיותא דאינו רואה כלל. ומחסורייתא דהיינו שחסר מראיתו קצת מדק שחסר ממנו המראה קצת ולא ניטל כולו. מבלבלתא דהיינו לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור ואינו מקצר ראות העין כלל מתבלול. משנוייתא כגון שתי עיניו למעלה וכו' מבעינו כדכתבינן:

סכי שמש. בגמרא תני רב יוסף סני שמש שכשרוצה להביט אל השמש מעמץ עיניו וסוגר עפעפיו ותוס' ז"ל פירשו בשם ר"י סכי כמו חשוכי שמש חסר אות אחת כלומר נמנע וחשך ממנו אור השמש. ובספרי כתיבת יד פי' רש"י ז"ל סכי שמש שיכול להסתכל כנגד השמש. והקשו עליו תוס' חיצוניות וכי מפני שיש לו אורה שרואה בחמה יחשב בעל מום והעלו בשם ר"י כדכתבינן:

זוגדוס כצ"ל. וה"ר יהוסף ז"ל הגיה והזגדס:

ושנשרו ריסי עיניו. שנפל שיער שבעפעפיו שרגילין להיות נושרין מרוב דמעה כי ההיא דרבן גמליאל וזימנין דקרי ריס עור המקיף את העין כי ההוא דפירקין דלעיל ריש של עין שניקב שנפגם שנסדק דמפרש בגמרא תורא ברא דעינא:

מפני מראית העין. וה"מ כשנשאר בעפעפים רושם שיער וכו' וכן פי' הרמב"ם ז"ל ורש"י ז"ל. אבל הרגמ"ה ז"ל פי' בהפך: